האם עזמי בשארה, חבר הכנסת לשעבר מטעם מפלגת בל"ד שנמלט מישראל בעור שיניו רגע לפני שנעצר בחשד לריגול למען חיזבאללה, הוא חלק מתוכנית העבודה שנרקמה מאחורי הקלעים כדי להביא את ישראל להאג באשמת רצח־עם? והאם אחיו מרואן בשארה, המשמש פרשן פוליטי ברשת אל־ג'זירה, הוא שחקן חיזוק משפחתי שמהדהד את הקמפיין נגד מדינת ישראל? כיצד שני האחים שנולדו בנצרת וגדלו בישראל הפכו לשופר קטארי? איפה היו משרד ההסברה ומשרד המודיעין כשכל זה קרה? וגם: למה נועדו חצי מיליון דולר שנמצאו מוחבאים בספה בחוות הבופאלו של נשיא דרום־אפריקה סיריל רמפוזה?
רק לפני חודשיים, כאשר נחשפנו לבור התקציבי שנוצר בעקבות המלחמה בעזה, עלו קריאות לסגור את משרד ההסברה, לצד משרדים נוספים שאינם חיוניים באמת לתפקודה היומיומי של הממשלה. זו נראתה דרישה שאין צודקת ממנה. אבל בפרספקטיבה של החודשיים האחרונים, שבהם נחשפנו לגל אנטישמיות חסר תקדים, הפגנות ענק פרו־פלסטיניות ומבול קמפיינים ברשת, מטוויטר ועד טיקטוק, ברור שמשרד הסברה הוא צורך אסטרטגי, לא פחות. וכאשר תקום ועדת חקירה ממלכתית לחקור את טבח 7 באוקטובר, היא תצטרך לחקור לא רק את צה"ל והשב"כ אלא גם את המינוי הפוליטי השערורייתי של גלית דיסטל־־אטבריאן. שילוב בין משרד הסברה יעיל ובין תוצרים של משרד המודיעין היה יכול וצריך לייצר את החומרים, כולם אגב ממקורות גלויים, שהיו מונעים אולי את הקלות הבלתי נסבלת שבה מדינת ישראל מצאה את עצמה מובלת כל הדרך להאג.
אז איך זה קרה, אתם שואלים? ובכן, הפלסטינים חיפשו בשנים האחרונות כל דרך להביא את ישראל להאג, בין אם לבית הדין הבינלאומי ובין אם לבית הדין הפלילי. ומרגע שנשיא דרום־אפריקה סיריל רמפוזה התעטף בכאפייה ושרת החוץ שלו הציעה לאסמאעיל הנייה תמיכה מקרב לב, הכתובת הייתה על הקיר. כל הנורות האדומות היו צריכות להבהב. והשאלה שהייתה צריכה להישאל היא באיזו תמיכה נעשה המהלך ומי המוח מאחורי כל זה.
אם היה לנו משרד הסברה או משרד מודיעין מתפקד, שהיה לוקח את הטקסט הפסאודו־אינטלקטואלי הזה וקורע אותו לגזרים ברשת, בפורומים אקדמיים ובתקשורת המיינסטרים – אולי הדברים היו נראים קצת אחרת
מקורות משפטיים בלונדון המכירים מקרוב את האנטומיה של המהלך שבו חברו הפלסטינים לממשלת דרום־אפריקה, אומרים כי אחד הכוחות העיקריים שהניעו את המהלך הוא לא אחר מאשר חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה, מייסד בל"ד, שנמלט מישראל ב־2007 רגע לפני שנעצר בחשד שהעביר לחיזבאללה מידע על מיקומים אסטרטגיים לטיווח טילים, וקיבל בתמורה מאות אלפי שקלים דרך חלפנים במזרח ירושלים. בשארה, היושב בדוחא, נחשב היום לאינטלקטואל מוביל בעולם הערבי, ובדומה לראשי חמאס נהנה מחסותו של אמיר קטאר.
הפילוסוף מדוחא
אז האם עזמי בשארה הוא המוח, או אולי האידיאולוג, מאחרי גרירתה של ישראל להאג? ובכן, הפעם הראשונה שהמילה ג'נוסייד נזרקה לאוויר בהקשר של המלחמה בעזה הייתה ב־17 בנובמבר, במהלך ביקורו של נשיא דרום־אפריקה בקטאר. במסיבת עיתונאים משותפת עם האמיר המארח, אמר רמפוזה כי הוא מזועזע מכך ש"עזה הפכה למחנה ריכוז שמתנהל בו רצח־עם". לא היה שום דבר ספונטני באמירה הזו; הכול היה מתואם מראש. לראיה, יומיים קודם לכן פרסם שגריר קטאר בדרום־אפריקה הודעה לקראת ביקורו של רמפוזה בקטאר, ובה נאמר כי הביקור מתרחש "כאשר העם הפלסטיני בעזה נתון לסכנת ג'נוסייד", וכי "דרום־אפריקה נמנית עם המדינות הבודדות המשמיעות את קולן נגד הפרת זכויות האדם בעזה והיא אף סגרה במחאה את שגרירותה בישראל".
לא חלפו עשרה ימים, ועזמי בשארה פרסם ממקום מושבו בדוחא מאמר שכותרתו "המלחמה על עזה: פוליטיקה, אתיקה והחוק הבינלאומי". דרום־אפריקה אמנם אינה מוזכרת בו, וכנראה לא במקרה. אבל המאמר מכיל בתמצית את כל רכיבי התשתית המשפטית לתביעה שהגישה דרום־אפריקה בהאג חודש אחרי.
כאינטלקטואל דגול, שעשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת הומבולדט במזרח גרמניה בימי השלטון הסובייטי, בשארה איננו מסתפק בזווית המשפטית אלא מתאר לשיטתו גם את האווירה בישראל שקדמה לכניסה לעזה. לשם כך הוא משתמש במונח "גלייך־שלטונג", שהנאצים השתמשו בו כדי לתאר תהליך שבו החברה ומוסדות המדינה מוכוונים למטרת־על הדורשת דרגה גבוהה של שליטה חברתית, תיאום בין מוסדות השלטון, אחידות וצייתנות. כל מי שמכיר את החברה הישראלית, ועזמי בשארה מכיר אותה היטב שכן הוא חי בה רוב שנותיו, יודע שאחידות וצייתנות רחוקות מאוד מהדי־אן־איי הישראלי. אבל קונטקסט נאצי ואינטלקטואלי תמיד נשמע טוב.
בשלב הבא הוא מכנה את מה שישראל מבצעת בעזה בשם המפורש ג'נוסייד. וכדי להעניק לטקסט נופך אינטלקטואלי נוסף הוא טורח להתפלמס ארוכות עם יורגן הַבֶּרמאס, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים ויש שיאמרו גדול הפילוסופים בימינו. הברמאס כבר בן 95 אבל פעיל וצלול להפליא, והוא על רעמת בלוריתו הלבנה התייצב במובהק לצד ישראל בעקבות טבח 7 באוקטובר. באמצעות ההתפלמסות עימו ניסה כנראה בשארה, החי בסביבה האינטלקטואלית החופשייה והתוססת של דוחא, למצב עצמו כאינטלקטואל אירופי משכמו ומעלה ולא כיועץ בחצר האמיר.
זה גם השלב במאמר שבו מתוודע הקורא ברמז לתכליתו של הטקסט, שנועד לסלול את הדרך להאג על כתפי נרטיב המאבק בקולוניאליזם ובאפרטהייד. "התנועה הציונית", כותב בשארה, "השתמשה ברגשות האירופים כלפי השואה כדי לייצר סימפתיה לפרויקט הקולוניאלי שלה ולסחוט כספי פיצויים מגרמניה". בשימוש במילים "הפרויקט הקולוניאלי" הוא מתכתב עם דרום־אפריקה, ובדברו על סחטנות פיננסית הוא מתקשה כנראה להתגבר על הפן האנטישמי שלו עצמו.
מכאן עובר בשארה לתכלס, קרי לדיון במונח ג'נוסייד ובמחויבותן של המדינות החתומות על האמנה למניעת ג'נוסייד לקיים אותה. זה השלב שבו הופך הטקסט למשפטי נטו. בשארה עובר על האמנה למניעת רצח־עם סעיף אחר סעיף, ממש כפי שעשתה נשיאת בית המשפט ג'ואן דונוהיו במעמד ההקראה בהאג.
ובדיוק כמו כתב התביעה הדרום־אפריקני, בשארה חותם את מאמרו המלומד בדוגמאות שלשיטתו מוכיחות את הכוונה הישראלית לבצע ג'נוסייד בפלסטינים. הוא מצטט את השרים עמיחי אליהו ואיתמר בן־גביר, ואת ח"כ טלי גוטליב שקראה להשתמש ב"נשק יום הדין". הוא מתאר את ניסיונותיה של ישראל לטרנספר שני מיליון עזתים לסיני, מזכיר את מאמרם של רם בן־ברק ודני דנון על עידוד הגירה מרצון, ומצטט את השר אבי דיכטר שאמר כי עזה היא הנכבה של 2023. המאמר נחתם באמירה שכאומה כובשת אין לישראל זכות להגנה עצמית.
רוכב על הגל
הטקסט של עזמי בשארה התפרסם ב־28 בנובמבר; התביעה שדרום־אפריקה הגישה לבית הדין בהאג התפרסמה ב־1 בינואר. לממשלת ישראל היה יותר מחודש להיערך למופע האימים בהאג ולחשוף את בשארה ואת כל המנגנון מאחורי התביעה. למעשה, בשארה אפילו שיחק לידיה של ישראל כשפרסם את מה שבדיעבד נראה כמו תמצית התביעה. אם היה לנו משרד הסברה מתפקד, או לחלופין משרד מודיעין מתפקד, שהיה לוקח את הטקסט הפסאודו־אינטלקטואלי הזה וקורע אותו לגזרים ברשת, בפורומים אקדמיים, בתקשורת המיינסטרים ובכל מקום אפשרי, אולי הדברים היו נראים קצת אחרת. אולי גם היה אפשר להפעיל לחץ על הקטארים מזווית נוספת. אבל דבר מכל זה לא קרה.
המסקנה המאוד לא מחמיאה היא שמדינת ישראל יצאה אידיוטית פעמיים. פעם אחת כאשר קונספט התביעה הוצג לראווה על אדמת קטאר בידי מי שנחשב לא רק כבוגד במדינת ישראל אלא גם כיועצו הקרוב של אמיר קטאר ומי שלוחש כבר שנים ארוכות על אוזנו. ופעם שנייה, כשכל זה קרה בזמן שצמרת המודיעין הישראלי עלתה לרגל לדוחא כדי להשתמש בשירותי התיווך המצוינים של קטאר בעסקת החטופים עם חמאס. רק בשבוע שעבר היו לראש ממשלת ישראל מילים קשות לומר על הקטארים באוזני משפחות החטופים, אבל למען האמת הוא יכול לבוא בתלונות בעיקר לעצמו. הוא האיש שהפך חצי מהמינויים בממשלה לקרקס פוליטי ואת משרד ההסברה לבדיחה, כאשר מינה את דיסטל־אטבריאן לעמוד בראשו. והוא גם מי שנתן לקטארים סיבה לחשוב שאם אפשר להעביר לחמאס מזוודות כסף, אפשר גם להפיל את ישראל ברשת של האג ובה בעת להציג לעולם דימוי נאור של מתווכת־על.
הסיפור לא נגמר כאן. בעקבות פתיחת ההליכים הצטרף למשחק לא אחר ממרואן בשארה, אחיו של עזמי, מבקר חריף של ישראל והמערב ופרשן פוליטי בכיר באל־ג'זירה, ערוץ הבית הקטארי. לא רק מרואן רוכב על הגל, גם נשיא דרום־אפריקה לא מחמיץ שום הזדמנות. בשבוע שעבר, מיד אחרי פתיחת המשפט בהאג, הוא עלה לשידור כמי שמוביל את המסע העולמי למען צדק לפלסטינים ונגד מסע ההרג של מדינת ישראל הקולוניאלית. הוא ימשיך לרכוב על התביעה הזו כל הדרך לבחירות שייערכו בדרום־אפריקה בעוד חצי שנה. ממשלת דרום־אפריקה מגיעה אל מערכת הבחירות הזו על רקע משבר כלכלי עמוק, האשמות בשחיתות ממשלתית, פשע גואה והפסקות חשמל תכופות. ואם לא די בכך, באזור המכונה "ווסטרן קייפ", שהוא בעל מאפיינים תרבותיים שונים ואוכלוסייה רב־גזעית, הולכת וצוברת תאוצה תנועה הקוראת למשאל עם על היפרדות מדרום־אפריקה.
על ראשו של הנשיא רמפוזה רובצת גם עננה אישית, פרשת שחיתות שקיבלה את השם "פארם גייט". לפני כארבע שנים הגיש רמפוזה תלונה במשטרה על גניבה של 580 אלף דולר מחוות פאלה־פאלה שבבעלותו, במחוז לימפופו. שטרות הכסף, שמעולם לא דווחו לפני כן לרשויות, הוחבאו בתוך כריות הספה בביתו בחווה. בדרום־אפריקה פרצה סערה רבתי. מפלגות האופוזיציה דרשו לדעת מאין הכסף.
בקצרה, הסיפור הוא כזה. ב־2019 רכש איש עסקים סודאני 20 שורי בופאלו מחוות פאלה־פאלה שבבעלות הנשיא. הסודאני טען כי לא היה לו מושג שרמפוזה הוא הבעלים. ובכל מקרה, אף ששילם יותר מחצי מיליון דולר, הבהמות, שרוב הזמן רובצות בבוץ, מעולם לא עזבו את החווה, בין השאר בגלל מגפת הקורונה. בינתיים גברו הקריאות לפיטוריו של רמפוזה. בסוף 2022 הוא כבר עמד להתפטר, אבל אז נבחר מחדש לעמוד בראש מפלגת ANC.
בשנה האחרונה נראה היה שהפרשה הולכת ודועכת. רשויות המס ניקו את רמפוזה והטילו את האשמה על הסודאני. במפלגות האופוזיציה לא התרשמו מתוצאות החקירה, וכעת חזרה הפרשה לככב בעיתונות המקומית, לאחר שהמשטרה עצרה חשודים בגניבת הכסף. השאלה כעת היא אם בבחירות 2024 בדרום־אפריקה, מעמדו החדש של רמפוזה כאביר זכויות האדם הבינלאומי ומגינם של הפלסטינים יאפיל על החשדות בשחיתות.
