עוד לפני שפרטי עסקת שחרור החטופים דלפו ארצה, ניתך עליה זרם של תשבחות בוושינגטון. שר החוץ בלינקן הגדיר אותה כ"חזקה ומשכנעת". שגרירתו באו"ם העידה שמדובר ב"עסקה טובה". דובר הבית הלבן דיבר עליה באהדה, אף שהיא סותרת עיקרון אמריקני קדוש של סרבנות סחיטה ושל מיצוי הדין עם פושעים.
בקליפורניה כלוא כבר 56 שנה רוצחו הפלסטיני של רוברט קנדי, אחיו של הנשיא ג'ון קנדי. איש לא מעלה על הדעת לשחררו. להבדיל, האמריקנים התעקשו להחזיק את יונתן פולארד שלנו מאחורי סורג ובריח יותר משלושה עשורים, כי חוק זה חוק. מעת לעת הם החליפו מרגלים עם הרוסים, לא משהו שהתקרב לעסקאות האינפלציוניות נוסח ישראל, ודאי לא עם ארגון טרור. מצד שני, קשה לבוא אליהם בטענות. ממשלות ישראל לדורותיהן הרגילו אותם ואת הערבים שבמוקדם או במאוחר, תחת לחץ תקשורתי כבד, שערי בתי הכלא כאן נפתחים לרווחה, ואינספור מחבלים יוצאים מהם עם חיוך ניצחון מאוזן לאוזן וסימני וי באצבעות.
תמורת תריסר בני הערובה במטוס אל־על שנחטף לאלג'יריה ב־1968 שחררה ממשלת אשכול 24 מחבלים זוטרים. שמואל רוזנווסר, חקלאי ממטולה שנחטף ללבנון ב־1970, הוחלף במחבל אחד בלבד בלי דם על הידיים. הסכר נפרץ דווקא על ידי ממשלות הליכוד: בשלהי מבצע ליטני שוחררו 76 מחבלים עבור חייל ישראלי בודד, ובחורף 84' שולחו לחופשי חמשת אלפים מחבלים בתמורה לשישה חיילי נח"ל. אחר כך באו עסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים ועסקת שליט. המחבלים המשוחררים היו מקור ההשראה מאחורי האינתיפאדה הראשונה, האינתיפאדה השנייה, מלחמת 7 באוקטובר, ואינספור הפיגועים הרצחניים שביניהן.
בכל זאת, נתניהו וקבינט המלחמה שלו הולכים ונעתרים כעת לעסקה נוספת. ברור להם כשמש בצהריים שגם היא תעלה לנו דם רב, אבל כוחם שוב לא עומד להם מול הלחץ התקשורתי הכבד וכמובן נקיפות מצפונם. הוא משכנע יותר מקול ההיגיון האומר שכניעה לדרישות חוטפיהם הרשעים של 136 אזרחינו וחיילינו תגבה מחיר נורא ואיום פי כמה. ראש הממשלה אומנם התחייב השבוע במכינת עלי ש"אנחנו לא נשחרר אלפי מחבלים", אך גם שחרור של מאות מחבלים הוא הרה־אסון, בהנחה שסינוואר לא יסתפק בשחרור של מחבלים דרג ב' או של גמלאי טרור.
סינוואר עצמו הוא התגלמות חטא הכניעה הממשלתית ב־2011 לקמפיין לשחרור גלעד שליט. החטא ועונשנו. קשה לראות את נתניהו מתקשח יותר דווקא בעסקה הנוכחית, עם מספר גדול בהרבה של שבויים, ובכל מקרה מומלץ לפקפק בהצהרתו השבוע ש"לא נתפשר על פחות מניצחון מוחלט". אלה מילים בעלמא, מס שפתיים לאגף התמים בימין, שתובע התיישבות בעזה ולא שם לב שבחסות העסקה החדשה מתבשלת תוכנית אמריקנית להחייאת חזון פלסטין העצמאית ביו"ש.
אם ממשלת ישראל מוכנה כעת לשחרר מאות מחבלים שעד ערב שמחת תורה היא סירבה לשחרר, איך אפשר לדבר על ניצחון מוחלט? הוא בוודאי מוטל בספק לאור הנכונות הישראלית העקרונית להפסקת אש ממושכת. ארצות הברית, שמפעילה עלינו מכבש לחצים למען מימוש העסקה, תפעיל מכבש לחצים כבד עוד יותר כשההפסקה תתקרב לקיצה. עסקת השלום האזורי עם סעודיה קוסמת לממשל ביידן יותר ממיטוט חמאס. בינתיים יצוצו פה גם בעיות קשות מבית. הקואליציה תיקרע בין בן־גביר למחנה הממלכתי. כוחות קפלן וערוצי הטלוויזיה שלהם ידרשו בחירות עכשיו ומלחמה רק אחר כך. אם נתניהו בכל זאת יתעקש על מלחמה תחילה, הוא יואשם בהקרבת המדינה על מזבח צרכיו הפוליטיים הנואשים. אגב, בדיוק כפי שהיה מואשם לו יצא למלחמת מנע בחמאס ב־6 באוקטובר. ראש ממשלה שמצבו הפוליטי כה עגום לא יכול לצאת למלחמות שחלק מהציבור מחשיב אותן כמלחמות ברירה.
כמובן, המערכה העכשווית בעזה היא מלחמת מצווה. צה"ל מצליח לנהל אותה לפי התכנון. במטה הכללי אפילו מופתעים ממידת ההתאמה הגבוהה בין מתווה המערכה שגובש שם ערב התמרון הקרקעי ובין ההתפתחויות בשטח; לוח הזמנים, סדר הפעולות, הנזק שנגרם לאויב. מתוך 24 גדודי חמאס, שבמונחי כוח האדם של צה"ל הן 24 חטיבות, הושמדו או נפגעו כבר 18. שאריות כוח האדם שלהם הפכו לכוח גרילה גרידא. הוא מסוגל להטריד ולהכאיב, לא לעצור את צה"ל. מלאי הרקטות שלו הולך ואוזל. נכון לרגע הדפסת המילים הללו כוחותינו טרם הצליחו להניח יד על חמשת בכירי הארגון, אולם יש להם תוכנית טיפול בבעיית רפיח ובשאריות גדודיו של סינוואר.
נוכח כל מה שעבר על ישראל בשנים האחרונות, רוח הלחימה של לוחמינו גובלת בנס. אחרי יותר ממאה ימי מילואים הם עדיין מוכנים להמשיך ולהקריב. הפסקת אש ארוכה עלולה לעצור את התנופה ולשבור את רוחם. כבר עכשיו קשה להם עם הקטטות שהתחדשו בעורף. לא קשה לנחש כמה קשה יהיה להם כשתהיה הפסקת אש; כמה קשה יהיה למשפחות השכולות. יקיריהן מסרו את נפשם כדי שלא נעצור שוב לפני קו הסיום. הם יצאו לקרב כדי לשחרר את החטופים, אבל קודם כול כדי לשמור על ישראל.
