כשאת מדברת עם גאולה את תמיד מרגישה שמשהו עומד לקרות בכל רגע. תמיד השיחה איתה היא אנרגיה, קצב פועם של חיים מהירים מאוד, מפתיעים מאוד, לרוב מצחיקים מאוד. ומלאים, מלאים בכמעט הכול.
בבוקר שבת חורפי אחד היא נכנסה אליי ומבטה לא כמו בעבר. בעיניים כבויות וגוף רפוי ושפוף היא ישבה ודיברה. דברים עצובים וקשים היא אמרה שם, אבל את רוב מה ששמעתי היא בכלל לא אמרה
לדבר איתה זה כמו ללבוש מעיל מחמם, לקחת מזחלת ביום שלג לבן ולצאת לחגוג עם כל ההפתעות שמחכות בחוץ. אבל בהרפתקה כמו בהרפתקה גם אצל גאולה זה לא תמיד קל ולא תמיד נגמר טוב. כי לפעמים השלג בחוץ מסתיר בתוכו בורות, וביצות טובעניות שאם בטעות גלשת אליהן את עלולה להיות בצרה אמיתית.
כשביקשתי את רשותה לכתוב את הסיפור שלה, רגע אחרי שהתלבטה אם להסכים או לא, היא נתנה לי הוראה ברורה: כל מי שתקרא צריכה לקבל מזה כוח. לדעת שהיא לוחמת. כל בעל לאישה שזה סיפור חייה צריך לדעת שלא הכול אבוד ויש תקווה ובמלחמה הזו אפשר לנצח.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שגאולה גלשה לתוך ביצה.
בשנים שקדמו לכך היא הייתה זו שתמיד תמכה בי, דאגה לי אחרי שנותרתי לבד, פינקה והאכילה אותי, ראתה את הכאב שלי.
לפתע, בבוקר שבת חורפי אחד היא נכנסה אליי ומבטה לא כמו בעבר. בעיניים כבויות וגוף רפוי ושפוף היא ישבה ודיברה. דברים עצובים וקשים היא אמרה שם, אבל את רוב מה ששמעתי היא כלל לא אמרה.
כל מילה שיצאה מפיה כאילו לוותה במסך שחור וסמיך של כאב, כל נשימה ונשימה שכתפיה ביטאו בכבדות אותתה לי שהיא כלל לא יושבת לידי.
החלק של הדיכאון
לקח זמן עד שהבנתי, עד שהיא הבינה, שזו לא עצבות רגילה. לקח זמן עד שהיא, בני משפחתה האהובים ושאר המעגלים הישירו מבט לאמת המרה, למחלה הנוראה שמעזה באכזריות טהורה לתקוף את הנפש היפה והעוצמתית של גאולה שלי האהובה.
כשבסופו של דבר היא יצאה מהביצה ההיא, נשמנו מעט לרווחה ואיש לא דיבר על כך. שום מילה לא נאמרה על מה היה ואיך היה. לא איתה ולא בינינו. האמנו בתמימותנו שמה שהיה חלף עבר מן העולם.
כשפרצה המלחמה וכולנו שקענו בצרותינו ובחבילות הרבות שנחו לנו לפתע על הכתפיים, גאולה כבר הייתה תקופה ארוכה בתוך בוץ חדש. כבר ידענו והבנו, בוץ טרי סמיך ודביק מאוד עטף אותה אי אז בתקופת החגים והיא שקועה בו עד הגרון. ובאמת ניסינו להיות שם עד כמה שאפשר בשבילה, ולא בקלות.
"את לא יודעת באיזה תהומות של סבל וכאב מדובר", היא אומרת לי כעת, כשהיא כבר מעט מסוגלת להתבונן לאחור. "את לא יודעת כמה כאב גרמתי לבעלי ולסביבה שלי בגלל הכאב הפרטי שלי". הוא גיבור היא אומרת. הוא, האיש שלה שהיה ועודנו לצידה, היה שם כל הזמן הזה, גם כשכבר גויס למלחמה שלנו, גם כשהניח על כתפיו את הנשק הרגיל והמוכר. גם אז הוא לחם יחד איתה. ספג אותה גם כשהדפה אותו בשלל צורות שונות ומשונות, לא עזב לרגע אחד. הוא הבין וניסה לשדר לה כמה שהוא יכול. שהוא יודע מי היא באמת ושהיא יכולה לזה והוא יילחם לצידה עד הניצחון.
"תכתבי בבקשה, זה ממש חשוב", היא אומרת. "שכל אישה תדע ושכל איש יבין מה שלקח לי המון זמן להבין. שאין כזה דבר אדם דיכאוני. יש בי חלק של דיכאון והוא כואב וקשה, ויש בי חלקים אחרים, יפים, של חיים בשמחה ואנרגיות טובות. אבל כשהחלק של הדיכאון גדל, אצל כל אחד מסיבות שונות, זה מתפשט על כולי ונהיה גיהינום עלי אדמות. כל מתמודד נפש עובר גיהינום".
הלוואי, היא אומרת – שכולם ידעו להתנהג עם אדם שעובר דיכאון כמו המשפחה שלנו. כמו שבעלי, והחברות הנדירות שלי התנהגו, עם כמה שיותר חמלה. למרות שזה קשה מאוד.
היא מבקשת לדייק, לכוון את המילים כך שכל אחד יבין. "יש בי חלק כזה, יש בתוכי מקום, שלפעמים משתלט על כולי ומכניס אותי לבור". אבל היא עצמה לא כזו. וכדי לא להיות כזו היא עושה כל מה שצריך. "תכתבי – כל מה שצריך. כולל לקחת תרופות, צעד שהיה לי בהתחלה כל כך קשה. כולל ללכת לפסיכיאטר, ללכת למטפלת טובה. אל תפחדי לכתוב את זה, אלו הכלים והנשק במלחמה הזו ושאף אחד לא יתבייש בזה. זה הציל לי את החיים ולפעמים דרושה ענווה כדי לעשות את הצעדים האלה". היא ממש מבקשת. זו לא המהות שלה, והיא לא תיתן לזה להגדיר אותה.
זה סיפור על לוחמת, על לוחמות ולוחמי הנפש.
הם מסתובבים בינינו, לפעמים צריכים אותנו מאוד, אבל בעיקר צריכים לדעת שהם תמיד גיבורים.
