הביקורות מהללות את חוות הדעת של אהרן ברק בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג: "מניפסט משפטי נדיר", "מרשים, מרתק, אפילו מרגש", "מגדלור של בינה ושפיות, מבצר של מוסר וענייניות", "המילה היחידה שיש לומר היא 'וואו'. ובעצם שתייהאגם: 'איזה איש'. מדהים".
ובכן, קריאת המסמך מעלה מסקנות שונות בתכלית. חוות הדעת היא לא רק החמצה היסטורית, אלא מהווה עדות טרגית להתמוטטות השקפותיו של ברק וקריסת ההצדקה למפעלו המשפטי.
נתחיל ב"איש". אולי הנקודה הבולטת ביותר בחוות הדעת, ואין דרך נעימה לומר זאת, היא נרקיסיזם די קיצוני. ברק מתחיל בעצמו, ממשיך בעצמו, ומסיים בעצמו. אפילו כשהוא מספר על השואה שחווה כילד, זה בעיקר כדי לתאר כיצד השפיעה עליו כשופט.
ברק מנצל את חוות הדעת כדי ללמד פרטים עליו, על ערכיו, השקפותיו ומעשיו. כמה חבל שהוא לא מנצל את ההזדמנות גם כדי לתת לעולם קצת רקע מהותי לסוגיות הלאומיות שנוגעות לדיון בהאג. אין אצלו אף מילה על אנטישמיות, על אידיאולוגיית ההשמדה של חמאס, על דת והאסלאם הרדיקלי, על איראן. במקום לדבר בשם ישראל ולהסביר את התמודדותה הייחודית, ברק מעדיף לפאר את עצמו.
בסיום חוות הדעת ברק מסביר זאת: "מוניתי על ידי ישראל; אבל אינני סוכן של ישראל. המצפן שלי הוא חיפוש אחר מוסר, אמת וצדק. על מנת להגן על הערכים הללו בנותיה ובניה של ישראל שילמו ללא אנוכיות בחייהם ובחלומותיהם, במלחמה שישראל לא בחרה בה".
אין אצל ברק אף מילה על אנטישמיות, על אידיאולוגיית ההשמדה של חמאס. במקום לדבר בשם ישראל, ברק מעדיף לפאר את עצמו
זהו סיום מדהים. לא רק שמבחינת ברק הוא איננו סוכן של ישראל, עבורו גם החיילים בעזה אינם. הם שם לטובת ה"מוסר, אמת וצדק" שלו. אפשר להניח שאם נשאל אותם, רובם יאמרו שהם נלחמים לטובת מטרות קצת יותר לאומיות וציוניות, אבל לברק לא אכפת מדעותיהם, ערכיהם ואישיותם. הוא הופך אותם לחיילים בצבא ערכיו, שמשרתים אותו ואת הדוֹגמה האוניברסלית שלו, שבשמם – ולא בשם מדינת ישראל ועם ישראל – הוא גם מופיע בבית הדין הבינלאומי. בהחלט "וואו".
עד כאן האישי. כעת למהותי. ההחלטה בהאג מאירה באור נוגה מאוד את מפעל חייו של ברק: הטמעת הדין הבינלאומי ההומניטרי, או לשיטתו "זכויות האדם", בדין הישראלי. ברק חוזר בגאווה על שלל אמירות מוכרות שלו, כגון ש"כל חייל ישראלי נושא בתרמילו את כללי הדין הבינלאומי" ושהדמוקרטיה צריכה להילחם "כשיד קשורה מאחורי גבה". "זהו הדי־אן־איי הישראלי", הוא קובע, ומסביר שצה"ל ובית המשפט העליון משרתים את התפיסות הללו. מי ששואל מדוע ישראל מתקשה לנצח את הטרור, מקבל כאן התחלת תשובה.
אבל הדיון בהאג מדגים בעיקר שמעשי ברק טבעו בים. בהאג הואשמנו בהפרת האמנה למניעת רצח עם, וברק, בניסיון נואש להגן על מפעלו, טוען כמה טענות. ראשית, לא כדאי לעשות משפטיזציה לסכסוך, זה עניין לדיפלומטיה. שנית, "המסגרת החוקית המתאימה לניתוח המצב בעזה היא הדין הבינלאומי ההומניטרי", ולא האמנה למניעת רצח עם. ולבסוף, הוא מפרט באריכות מדוע לא הוכח תנאי הסף של כוונה לביצוע רצח עם, ולכן האמנה לא רלוונטית.
הנה עומד הגורו הישראלי למבחן, עם יוקרתו, מעמדו הבינלאומי וגאונותו המשפטית – כל מה שסיפרו לנו עליו בשמאל, ומה מתברר? שרק השופטת מאוגנדה, ג'וליה סבוטינדה, חושבת כמוהו. מולם ניצבים חמישה־עשר שופטים שדוחים את הטענות. ברק מכר לנו עולם משפטי בינלאומי מדומיין לגמרי, בעולם המשפטי האמיתי טענותיו ונימוקיו חסרי כל תוקף.
ההצדקה המרכזית לאקטיביזם הברקי התמוטטה מול עיניו. שנים הוא וחסידיו מספרים לנו שכפיית "זכויות האדם" שומרת עלינו. הדמוקרטיה וזכויותינו הפוליטיות נפגעות, אבל אנו מוגנים בזירה המשפטית הבינלאומית. והנה מתברר שכשהמוסדות הבינלאומיים המשפטיים רוצים, הם פשוט לוקחים אותנו לזירה אחרת ובה פוסקים נגדנו, באקטיביזם ופרשנות מגמתית, שהוא האחרון שיכול להתנגד להם. למעשה עשו לברק מה שהוא עשה בפסקי הדין שלו כאן, והבהירו לו שמעמד טענותיו המשפטיות שקול למעמד החוק הישראלי בבית המשפט העליון.
הכשל הברקי חמור אפילו יותר. לא תשמעו את זה ממנו, אבל האמת היא שהמוסדות הבינלאומיים לא באמת שומרים על "זכויות אדם". זו רטוריקה מוסרנית שמוּחלת באופן סלקטיבי בעיקר על ישראל, ומאחוריה מפעפעת האנטישמיות הרווחת במדינות שמרכיבות את המוסדות הללו. מפעל חייו של ברק, הטמעת "זכויות האדם" בדין הישראלי, רק מקילה עליהם את המלאכה להפלות את ישראל לרעה.
כעת הגענו להפתעה הגדולה בחוות הדעת, פרדוקס ממש. ברק כאמור מציג סיבות עקרוניות להתנגד להחלטות בית המשפט בהאג. באופן טבעי היינו מצפים שכעת ינהג בעקביות, כמו השופטת סבוטינדה, ויכריז שההליך צריך להסתיים כאן.
אבל לברק כללים משלו. ביד אחת הוא טוען שאין לכך כל בסיס משפטי, ובשנייה תומך בשתי החלטות נגד ישראל. הראשונה נוגעת למניעת התבטאויות בעניין "רצח עם" (שברק יודע שלא היו). מדוע הוא עושה זאת? "בתקווה שהצעד יעזור להפחית מתחים וירתיע רטוריקה מזיקה". השנייה נוגעת לסיוע הומניטרי שישראל נדרשת לספק. מדוע ברק מצטרף? בשל "אמונותיי ההומניטריות והתקווה שכך נקל על השלכות הסכסוך האלים על הפגיעים ביותר".
ללא כל בסיס משפטי לגיטימי, לדבריו שלו, ברק מצטרף להחלטות נגד ישראל. יש לו "תקווה" ויש לו "ערכים". אין כאן שום קשר לעולם המשפט, כפי שהוא מודה, זהו מעשה פוליטי גרידא. ברק משתמש במעמדו בבית הדין בהאג, כפי שעשה בעליון, כדי לכפות על ישראל ועל הציבור את ערכיו ועמדותיו. רודנות משפטית טיפוסית. הוא מאמין באידיאולוגיה אוניברסלית אוטופיסטית, ולא מהסס להפעיל כל כוח כדי לכפות אותה על ישראל. לזה הוא קורא "מוסר, אמת וצדק".
שליחת ברק לבית הדין הבינלאומי הייתה שגיאה גסה של נתניהו. כצפוי, הוא השתמש במינויו כעוד מנוף מביש לשעבוד ישראל למוסדות בינלאומיים ולדוגמה האוניברסלית שלו. הוא מותיר אחריו חוות דעת מביכה, מגלומנית, לא עקבית ולא לגיטימית, שבעיקר מזיקה לישראל. הנחמה היחידה היא שכעת ברור שאין לו מעמד בעולם, ועד כמה גדול הפער הערכי והמשטרי בינו לבין רוב הציבור בישראל.
