ב־19 בדצמבר 1956, כחודשיים וחצי לאחר סיומו של מבצע קדש, הכריז דוד בן־גוריון בכנסת, וגם בריאיון לניו־יורק טיימס, כי אומנם ישראל הסכימה לסגת מסיני, אולם בשום פנים לא תסכים שמצרים תחזור לעזה. יומיים לאחר מכן הצהיר בכנסת כי רצועת עזה מעולם לא הייתה מצרית, וכי חייה וכלכלתה קשורים באורח בל יינתק לישראל. יומיים נוספים לאחר מכן הרהר, בישיבת ממשלה, ברעיון של החזקת עזה לתקופה ארוכה בלי סיפוח (שיקום הפליטים היה אמור כנראה להיעשות ברובו מחוץ לעזה, אם כי ישראל הייתה אמורה לקלוט חלק מהם). בפברואר 1957, זמן קצר לפני שישראל נסוגה בפועל מהרצועה, הוא עדיין הציב תנאים לנשיא ארה"ב אייזנהאואר, ואף דרש נוכחות משטרתית ישראלית בעזה לאחר הנסיגה.
מצד שני, בעודו מנהל משא ומתן קשוח כלפי חוץ, אמר בן־גוריון בישיבת מפא"י בפברואר 1957 כי "אין לנו צורך לספח אלינו את עזה. לדעתי, אילו היו רוצים להטיל עלינו סנקציה, הרי הסנקציה החמורה ביותר שיכלו להטיל עלינו הייתה: קחו לכם את רצועת עזה עם כל אשר בה".
אמירותיו השונות של בן־גוריון, לצד מעשים כגון הקמת היאחזות נח"ל ברצועה בתחילת 1957, פתיחת סניף של דואר ישראל ברצועה, ושאר פעולות שלכאורה נועדו לשלב את הרצועה בישראל, במקביל לנכונותו העקרונית באותו זמן ממש לסגת ממנה בתנאים המתאימים – מייצגות לא רק סתירות פנימיות בעמדתו של בן־גוריון ובעמדת ישראל, אלא את העובדה שבן־גוריון לא רצה להתחייב מראש על אסטרטגיה ארוכת טווח. בעוד ש"היום שאחרי" היה אמור לכלול בכל מצב את פירוז הרצועה, בן־גוריון פיזר דרישות וגיבה את עמדותיו הנוקשות במעשים שהציגו כמה אפשרויות להגעה ליעד הזה: סיפוח, ערובות בינלאומיות, פירוז. כשנסוג מדרישותיו עשה זאת ככפוי שד ובלי ויתורים קלים, גם אם בפועל התברר שההתחייבויות שקיבלה ישראל היו פחות מחייבות משחשבה.
קשה לחשוד בבן־גוריון שהוא לא ידע לחשוב אסטרטגית; ובכל זאת, נראה שהגיע למבצע קדש בלי "אסטרטגיית יציאה" ובלי "פתרון ליום שאחרי" בסוגיית עזה (באשר לסיני, בהינתן העובדה שהמבצע היה חלק ממערכה משותפת עם צרפת ובריטניה, שהיו אמורות לפטור אותנו מעונשו של נאצר ונכשלו, המצב מסובך יותר).
ההיגיון של תוכנית מרשל
כמו בן־גוריון, מנהיגים רבים וטובים ניהלו מלחמה בלי תוכנית (בוודאי לא תוכנית גלויה) ל"יום שאחרי". הסכמי ורסאי, שבהם נקבע מעמד גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, נחתמו, לאחר ויכוחים רבים, כחצי שנה לאחר סוף המלחמה. בעניין מלחמת העולם השנייה, רבים מדברים על "תוכנית מרשל" שסייעה בבנייתה מחדש של אירופה ושיקמה את גרמניה. מעטים זוכרים שהתוכנית הוצגה שנתיים שלמות לאחר כניעת גרמניה הנאצית, וכמענה לבעיה פוסט־מלחמתית: המלחמה הקרה, והצורך בשיקום תעשייתי של מערב אירופה כדי שעלות המלחמה הקרה לא תיפול רק על ארצות הברית. משפטי נירנברג החלו וגם הסתיימו בטרם הגה שר החוץ האמריקני את התוכנית הקרויה על שמו.
אם האויב מאמין כי מטרתנו היא יציאה מהשטח ב"יום שאחרי", הוא צריך פשוט לשרוד עד שנצא, ואז להתיישב על הספה בין עיי החורבות, להכריז ניצחון ולתכנן את ההמשך
עוד לפני שבעלות הברית החלו לתכנן את היום שאחרי, הן הגדירו את מטרתן: כניעה ללא תנאי של המשטר הנאצי (ועידת קזבלנקה, 1943). מאוחר יותר החלו לדון באופן כללי ב"יום שאחרי" (ועידת טהרן, 1943), דיונים שעברו שינויים רבים עד רגע כניעת המשטר הנאצי בפועל. התוכנית המפורטת ביותר ביחס לגרמניה, "תוכנית מורגנטאו", על שם שר האוצר האמריקני דאז, נולדה כשנה לאחר ועידת קזבלנקה, ונועדה במפורש להעניש את הגרמנים על חטאי הנאציזם, ודווקא למנוע את שיקומה של גרמניה. בלשונו של מורגנטאו, מטרתה הייתה לגרום לעם הגרמני להבין ש"כל האומה הייתה מעורבת בקונספירציה לא חוקית נגד ההגינות של ציוויליזציה מודרנית" (הוא גם אמר שבפני בעלות הברית עומדות שתי אפשרויות: "לסרס את הגרמנים או לטפל בהם בצורה כזו שהם כבר לא יוכלו להמשיך ליצור אנשים שרוצים להמשיך להתנהג כבעבר"; כלומר, כמו נאצים). תוכנית מרשל הייתה אפוא הפוכה בהגיונה מהתוכנית שקדמה לה, ולא נועדה לעצב את "היום שאחרי" אלא להתמודד עם הבעיות שנוצרו אחרי המלחמה.
מול יפן התהליך היה מסודר יותר, וכבר בשלב מוקדם כלל שלושה שלבים רעיוניים: כיבוש נוקשה של יפן ואילוצה לוותר על המושבות שכבשה, חיסול כל היבט מיליטריסטי בתרבות היפנית ודמוקרטיזציה, ולבסוף השבת יפן למשפחת העמים. רעיונות דומים יושמו בצורה זו או אחרת, ובסופו של דבר יפן – אחרי שתי פצצות אטום ושבע שנות כיבוש ליברלי להפתיע, שלווה בדמוקרטיזציה כפויה אך הדרגתית – אכן חזרה למשפחת העמים.
לקחי וייטנאם
מדוע כל אותם מדינאים לא באו עם תוכנית מסודרת כזו ל"יום שאחרי", שתסלול נתיב ברור וידוע מראש למציאות הרצויה לאחר המלחמה, ובמקרה הטוב החלו בתכנון כללי אחרי שהגדירו כיצד תסתיים המלחמה?
מפני שבמציאות, כל "יום שאחרי" תלוי בשאלה מהן תוצאות המלחמה, והן לעולם ישפיעו על המתרחש אחריה. ואפילו הן, כפי שציין נכונה קרל פון־קלאוזביץ, משתנות, שכן לעיתים קרובות המדינה המובסת מאמינה שתוצאות המלחמה אינן אלא אסון חולף שאפשר יהיה לשנותו כאשר התנאים הפוליטיים ישתנו. ניצחון מוחץ ושלום בר־קיימא נוסח מלחמת העולם השנייה היה תמיד החריג ולא הכלל. כבר בספר שופטים מוזכרות התקופות שבהן, בעקבות ניצחונות, "ותשקוט הארץ", ובסופן היא חזרה לא לשקוט.
לוּ הייתה מלחמת העולם השנייה מסתיימת בפשרה עם גרמניה ולא בכניעתה, "היום שאחרי" היה נראה שונה. לו הייתה מלחמת קוריאה מסתיימת לפני מתקפת הנגד הסינית, כאשר כמעט כל הקוריאות היו בידי כוחות האו"ם, "היום שאחרי" היה שונה מאוד מאשר לו הייתה מסתיימת לפני הנחיתה באינצ'ון, כאשר כמעט כל הקוריאות היו בידי קוריאה הצפונית, וכמובן מהמצב שבו הסתיימה בפועל. "היום שאחרי" בקוריאה לא תוכנן בידי איש מהצדדים, אלא התגבש תוך כדי המשא ומתן הארוך וסיום המלחמה. במלחמת ששת הימים הציעה מחלקת המחקר באמ"ן מתווה לפתרון מדיני לקראת סיום המלחמה ב־10 ביוני, כאשר תוצאותיה כבר היו ברורות למדי. לו היו התוצאות שונות, המתווה (שלא הוביל לדבר) היה נראה מן הסתם אחרת לגמרי.
את הדגש על "היום שאחרי" כיעד תכנון מקדים אפשר למצוא בלקחי מלחמת וייטנאם, שההיסטוריון אדם גרפינקל אמר עליה כי הבעיה בה לא הייתה של אסטרטגיה גרועה, אלא של היעדר כל אסטרטגיה. כבר בתקופת המלחמה החלו להישמע בממסד האמריקני קולות שטענו כי ארה"ב נמצאת בה בלי "אסטרטגיית יציאה", מונח שעתיד להפוך לפופולרי שני עשורים לאחר מכן. הגנרל הבריטי רוברט תומפסון, שייעץ לאמריקנים בווייטנאם באמצע שנות השישים עד שהתייאש, התלונן כי אי אפשר למצוא שני אמריקנים שיענו תשובה זהה לשאלה "מה מטרותיה של ארה"ב בווייטנאם". ארה"ב הטילה על וייטנאם יותר חומרי נפץ משהטילה על גרמניה במלחמת העולם השנייה, בלי שהשיגה תוצאות מועילות כלשהן. בסופו של דבר היא הגיעה להסכם שזיכה את חותמיו בפרס נובל לשלום אך לא מנע את כיבושה של דרום וייטנאם בידי צפון וייטנאם שנתיים בלבד לאחר סיום המלחמה.
לאחר מכן היה ברור לאמריקנים שאי אפשר לאפשר עוד וייטנאם, וכי לא תהיה עוד מלחמה שבה לא ברור מה החזון, מהן המטרות ומה עושים בסיומן. המענה היה "דוקטרינת פאואל", על שם הגנרל קולין פאואל, יו"ר המטות המשולבים בזמן מלחמת המפרץ. הדוקטרינה כללה סדרת שאלות שיש לענות עליהן בטרם יוצאים למלחמה. אחת השאלות הייתה אם ישנה אסטרטגיית יציאה ברורה מהמלחמה (ייאמר כי פאואל כרך יחד "ניצחון מוחץ" ו"אסטרטגיית יציאה", אך רבים מממשיכיו לא עשו זאת). בכל אחת מהמלחמות האמריקניות מאז תפסה שאלת "אסטרטגיית היציאה" מקום בולט לפני הלחימה, במהלכה ואחריה.
הדוקטרינה זכתה לתהילה בעקבות ההצלחה האמריקנית במלחמת המפרץ, שבה אכן נמנעו האמריקנים מלנסות לחסל את סדאם חוסיין ומשטרו, שמא ייתקעו בעיראק בלי אסטרטגיית יציאה. ואולם, בצדק או שלא בצדק, בתוך עשור פלשו האמריקנים לעיראק, מוטטו את משטרו של סדאם והסתבכו למרות תוכניות מקדימות; ככלל קשה לומר כי המלחמות האמריקניות מאז דוקטרינת פאואל היו בהכרח מוצלחות יותר מאשר לפני כן. התברר כי הרבה יותר קל לתבוע "אסטרטגיית יציאה" מאשר לגבש בפועל אחת כזו. ביקורת נפוצה טענה כי הדוקטרינה יעילה כמעט רק למצב של מלחמת "הכול או כלום", וכי היא איננה מתאימה למצבים השונים ממלחמה כוללת נגד הגוש הקומוניסטי, או כאלה שמלווים באי־ודאות אסטרטגית, שקשה להימנע ממנה.
מוכר הארטיקים בחוף
יתרה מזו, בפועל דווקא הדרישות ל"אסטרטגיית יציאה" ותכנון "היום שאחרי" כתנאי מקדים, פוגעות באסטרטגיה ובאיכותה. ראשית, עצם הרעיון של אסטרטגיית יציאה מניח סוג מסוים של מלחמות, המתנהלות הרחק מן הגבול, ולכן אפשר ממש לצאת מהן, ולו בצורה חד־צדדית. האמריקנים מעולם לא הסתכנו בפלישה וייטנאמית או עיראקית. אלו מלחמות שאינן קיומיות. אחרת, ההישרדות היא הדבר החשוב ביותר, ופחות חשוב מה יקרה אחר כך.
במלחמה קיומית המתנהלת על סף הבית, השיקולים שונים. המלחמה הקרה הייתה מבחינת המערב תוצר לא רצוי של מלחמת העולם השנייה, אולם הצורך להביס את הנאצים גבר על הכול, גם במחיר של בעיות עם הגוש הקומוניסטי לאחר המלחמה. אמירתו המפורסמת של צ'רצ'יל בעקבות הפלישה הגרמנית לבריה"מ, כי אם היה היטלר פולש לגיהינום היה צ'רצ'יל מוצא כמה מילים טובות לומר על השטן בבית הנבחרים בלונדון, מייצגת את התפיסה כי את היטלר צריך להביס גם במחיר ברית עם השטן; עדיפה התמודדות עם השטן ב"יום שאחרי" על אי הבסת הנאצים.
הדגש על "אסטרטגיית יציאה" ו"היום שאחרי" גורם לכך שבמקום להתמקד בהגדרת מטרות הלחימה והשגתן ובהבסת האויב, קופצים ישר ל"יום שאחרי" כאילו כבר הושגו; במקום "מהי האסטרטגיה המועילה ביותר להשגת היעדים הצבאיים", שואלים "איך אנחנו עוזבים אחר כך". אחת משאיפות הבסיס במלחמה היא "לשפד את האויב על קרני הדילמה", אך החיפוש אחר אסטרטגיית יציאה נותן לאויב ודאות. מחויבות פומבית לאסטרטגיית יציאה גורמת לכך שאויב וידיד כאחד יבינו שבסופו של דבר נצא, ושעזיבה בסוף הפעולה היא בראש מעיינינו, ולאו דווקא השגה מלאה של המטרות. החיפוש אחר "היום שאחרי" יוצר תמריצים להתאים את המטרות לא ליעד שאנו רוצים להשיג, אלא ליעד המאפשר להגיע לאותה "אסטרטגיית יציאה" ולצאת, וביום שאחרי היום שאחרי, מישהו אחר יצטרך לנקות את השאריות (ההשפעה היא גם על בעלי ברית פוטנציאליים, המבינים כי בסופו של דבר יישארו להתמודד לבדם עם התוצאות).
אם האויב איננו מעוניין שנישאר בשטח, והוא מאמין כי מטרתנו העליונה היא יציאה ב"יום שאחרי", הוא צריך פשוט לשרוד עד שנחליט לצאת, ואז להתיישב על הספה בין עיי החורבות, להכריז ניצחון ולתכנן את ההמשך. הצהרות המודיעות מראש לא רק מה אנחנו מתכוונים לעשות אלא מה אנחנו מתכוונים לא לעשות וכמה מוגבלים יהיו היעדים שלנו, מספקות לאויב ידע רב־ערך. זהו ידע חשוב במיוחד, מכיוון שנראה שחמאס וחיזבאללה מצליחים אומנם בהבנת נקודות החולשה של החברה הישראלית, אולם כושלים בהבנת נקודות החוזק שלה – אולי בשל הדמוניזציה והשנאה שלהם לישראל וליהודים. הגדרה מראש של גבולות המהלכים הישראליים מספקת להם מידע שספק אם היו מצליחים להבין בעצמם.
במצב כזה אנחנו משולים להיפוכו של מוכר הארטיקים בחוף המצהיר כל חמש דקות "אני הולך". מכיוון שכולם יודעים שהוא איננו הולך, כוח המיקוח שלו קטן בהרבה מכפי שהיה רוצה. אם המעשים וההצהרות לאורך זמן מלמדים שישראל מחפשת אסטרטגיית יציאה, הצהרה בודדת הפוכה לא תעשה דבר. כדי שיהיה אפשר להאמין ש"בעל הבית השתגע", צריך שמעשיו יעידו שהוא משוגע. למשל, ארגון פומבי של יחידות ממשל צבאי למטרת שליטה עתידית על השטחים ברצועה שבידי ישראל ברצועה, עשוי להוביל את האויב (ואת בעלות בריתה של ישראל) להאמין שישראל מתכוונת לכך, וליצור לחץ לוויתורים או שינויים כדי למנוע את הדבר.
אסטרטגיית סיינפלד
אולי לא טוב לישראל להשליט משטר צבאי ברצועה; אבל ההנחה שכמעט כל העולם שותף לה, שלפיה ישראל לא תכבוש את כל הרצועה מפני שאיננה מעוניינת בכך בשל המחיר ומשום שהיא חוששת להישאב לשם לשנים נוספות, מגבילה את הפעולה הצבאית של ישראל ואת מרחב הפעולה הפתוח לפניה. נוסף על כך, הנחה זו מאפשרת לחמאס לקוות כי אם יחזיק מעמד די זמן יוכל לבנות את כוחו מחדש ולשלוט ברצועה, ומבטיחה כי אם כן יתרחש מצב שבו ישראל תחזיק ברצועה או בחלקה באמצעות שלטון צבאי, הדבר יקרה בלי היערכות מספקת.
את הניסיון להתחיל בקביעת "היום שאחרי" בנפרד מהשאלה כיצד תסתיים המלחמה בשטח ומתי, אפשר לכנות "אסטרטגיית סיינפלד", על שם שיטת ההסבר ששימשה בסדרה: במקום הקטעים המסובכים, אומרים יאדה יאדה יאדה, ומשם הכול ברור. כך למשל, במידה רבה אסטרטגיית אל־קאעידה הייתה, בפועל, בסגנון "נפגע במגדלי התאומים ובפנטגון, יאדה יאדה יאדה, ח'ליפות אסלאמית". היום שאחרי היה ברור מאוד; הדרך לשם קצת פחות (כמובן, כפי שהאסטרטגיה של דאעש מעידה, העובדה שאפשר למצוא אסטרטגיה מסודרת ומובנת איננה מבטיחה הצלחה; אסטרטגיה יכולה להיות מסודרת ומתוכננת, אבל גם גרועה וכושלת).
אין פירוש הדבר שרצוי לא לתכנן לעתיד. התוכניות לא יתגשמו, אולם כפי שאמר הגנרל אייזנהאואר, לימים נשיא ארה"ב, "התוכניות חסרות ערך, התכנון לא יסולא בפז". עדיף תכנון שאפשר לשנותו על היעדר כל תוכנית. אולם לא כל תכנון יש לחשוף, ורצוי להגיע למצב שבו האויב לא יודע מראש מה נעשה לאחר שיושגו מטרותינו, או אם לא יושגו. רצוי שהאויב יחשוש שאנחנו עלולים לעשות דברים שימיטו עליו אסון, גם אם הוא ואנחנו יודעים שעקרונית היינו רוצים להימנע מנקיטת אותם צעדים. ורצוי שהוא יחשוב שאנחנו מוכנים לעשות גם דברים שבחדרי חדרים אנחנו חושבים שאינם רצויים לנו, אבל גם לו.
כל זה איננו פשוט וקל, אבל אסטרטגיה איננה הבחירה בין חלופות טובות, או בין חלופה טובה לגרועה. אסטרטגיה היא גם אומנות הבחירה בין חלופות רעות לגרועות, כדי להפיק תוצאה פחות גרועה. מכיוון ש"היום שאחרי" תלוי בתנאים של יום סיום הלחימה, עיקר המוקד צריך להיות במצב הסיום הרצוי; בלי השגת המצב הזה, "היום שאחרי" לא יתרחש.
