גם אני מילואימניק, וגם אני מרגיש את הסנטימנט הזה, אבל אני רוצה לבדוק אותו רגע. כידוע, לקיטוב הגואה בישראל יש מרכיב אוניברסלי ומרכיב מקומי. האוניברסלי הוא הרשתות החברתיות המפיצות פייק־ניוז ומעצימות את השיח המשסה והמפלג. כל הצעה להתמודדות עם הקיטוב חייבת לפצח את הפרדוקס הזה. ובפרפראזה על תפילת נחם: אם "אתה באש (הטוויטר) הִצַּתָּהּ" איך "אתה באש עתיד לבנותה", בעולם שיש בו טוויטר הממשיך לכלות כל חלקה טובה?
אחרי הטבח אין לנו פריווילגיה לדון בעמדות שמסכנות אותנו מוחשית. בטח כשנתניהו אותו נתניהו, ואין לנו ערובה שהוא לא ייכנע ללחץ שוב
שאלה כבדה, אבל נשים אותה בצד ונדבר על הרכיב המקומי של הקיטוב. הכוונה למחלוקות הענייניות הקורעות את החברה הישראלית. במלחמה קרה משהו לשאלות הללו: לצד רוח ההקרבה והערבות האדירה שהיא הביאה בכנפיה, מלחמת חרבות ברזל גם שינתה את האופן שבו אנחנו תופסים את משקלן של המחלוקות המעסיקות אותנו, בדרך שמחריפה למעשה את סכנת הקיטוב: המלחמה המחישה כמה נורא עלול להיות מחיר הטעות בשאלות הגורליות, וכתוצאה מכך הפכה את העמדות שלנו להרבה יותר אקוטיות. אם פעם יכולנו להתפשר עליהן, היום כבר לא בטוח.
צומת הגוש
הנה שלוש דוגמאות להמחשה: תפיסת הביטחון הלאומי, החרדים וההתיישבות.
נפתח בביטחון הלאומי: לא מקרי שמארגני מחאות קפלן השתלטו על מחאת החטופים וקוראים היום בפה מלא "כולם תמורת כולם", "עסקה עכשיו", ו־"Bring Them Home Now", גם במחיר סיום המלחמה ושחרור אלפי מחבלים. הציניקנים יטענו שהקול קול כת "רק לא ביבי", ורק השלטים מתחלפים בהתאם לאקטואליה: פעם הגז, בהמשך הקורונה, אחריה הרפורמה המשפטית ועכשיו המלחמה.
אבל האמת היא שהסנטימנט האינדיווידואליסטי הזה, המבכר את רווחתו ושגשוגו של הפרט על פני הכלל, הוא אחד המאפיינים המרכזיים של הליברליזם המערבי. בימים כתיקונם השמאל מושך את החבל לכיוון הפרט ושימת זכויותיו במרכז, הימין מעניק משקל גדול יותר לשיקולים לאומיים, והמתח ביניהם בריא לשני הצדדים.
הבעיה היא שאנחנו לא בימים כתיקונם. כאשר ישראל מאוימת על ידי ציר רשע רצחני וקטלני, כניעה לכוח המשיכה של השמאל משמעה העמדתה של ישראל בסכנה קיומית אקוטית. אחרי הטבח ברור לנו שחובה לנטוש את פרדיגמת "ניהול הסכסוך". רק הכרעה מלאה של חמאס תאפשר לנו לחיות פה, וזה לא הולך עם עסקה לשחרור חטופים.
פרופ' אסא כשר, שנאם בעצרת משפחות החטופים, טען כי "גם אם ישחררו מחר אסירים פלסטינים כדי להחזיר את החטופים, תהיה סכנה, אבל היא בקנה מידה הרבה יותר קטן. היא לא מיידית, והיא תהיה מטופלת. גם אם חמאס לא ייעלם מחר יש סכנה לחיי האזרחים, אבל היא הרבה יותר רחוקה, והרבה יותר מטופלת". זו בדיוק הטענה שנשמעה בשמאל לפני עסקת שליט. אני זוכר זאת היטב, משום שגם אז כתבתי נגד אותם טיעונים.
כזכור נתניהו נכנע אז ללחץ ושחרר את סינוואר, ואת המחיר האיום והנורא שילמנו כולנו בשבעה באוקטובר. אחרי הטבח אין לנו פריווילגיה לדון בעמדות כאלה, שמסכנות אותנו באופן מוחשי וברור. בטח כשנתניהו אותו נתניהו, ואין לנו ערובה שהוא לא ייכנע ללחץ שוב. וכאן אנחנו מגיעים למלכוד: כשהמציאות הופכת עמדה מסוימת למסוכנת ומסכנת, קשה למנוע היווצרות קיטוב מול המחנה שמפגין למען העמדה הזו.
נמשיך לחרדים. גוש הימין הפוליטי נחשב לאחד הנכסים החשובים של המחנה. אלמלא הגוש הזה, שבו המפלגות מעניקות זו לזו חיפוי הדדי על אף המחלוקות ביניהן, השמאל היה כובש את מעוזי השלטון ועושה שפטים בערכי הימין. גם כאן קרה משהו. המלחמה חוררה את התפיסה הזו בשני פצעי ירי: המחיר הבלתי נסבל של אי השוויון בדם, והמחיר הבלתי נסבל של אי השוויון בדמים.
למרות האלגוריה החז"לית על הפסוק "אדם כי ימות באוהל", אף אחד לא מת באוהלה של תורה. ומילא התמרון הקשה בעזה, גם ברמת ההתנדבות הביטחונית הבסיסית החרדים לא שם. אנקדוטה: בין השאר, אני משמש במלחמה הזו כמפקד של עיר חרדית גדולה. במהלך המלחמה כינסתי שני ארגוני התנדבות עירוניים והצגתי בקשה צנועה: לאייש באופן קבוע עמדת הגנה חיונית אחת בעיר. היוזמה נכשלה; עיר של 70 אלף תושבים לא הצליחה לאייש אפילו עמדה אחת.
ראש העיר מסייע המון ללוחמים במשאבים ובכלי רכב, התושבים תורמים צ'ולנט, קוגל וחלות לשבת, אבל כשצריך להתעורר בלילה חורפי לעמדה מול הכפר הערבי – הם לא שם. "גדול המצוּוה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", אמר רבי חנינא בתלמוד, וקלע בול בפוני. החרדים לא מצווים, ולכן הם לא עושים. ישראלים רבים מרגישים היום שהחוזה הזה פשוט לא יכול להימשך.
חוסר השוויון זועק גם בדמים: גם ישראלים עם סנטימנט עמוק למדינת הרווחה ולערכים היהודיים הגלומים בה, מבינים היום שישראל לא תוכל לעמוד לאורך זמן בנטל הביטחוני הכבד בלי צמיחה כלכלית גבוהה. חברה שבניה אינם לומדים לימודי ליבה היא חברה עם תוצר ופריון נמוכים מאוד, וממילא המיסים הישירים שהיא משלמת נמוכים מאוד. היא מטילה עומס כבד על שירותי הרווחה, ואיננה תורמת את חלקה בנטל הכלכלי הביטחוני. ישראלים רבים מרגישים שגם ההסדר הזה פשוט לא יכול להימשך.
לפרק את הפיגומים הישנים
נחתום בהתיישבות. איזנקוט תקף השבוע את משתתפי כנס החזרה לגוש קטיף, ש"עושים פוליטיקה" בזמן שלוחמי צה"ל מניחים את המחלוקות בצד ומוסרים את נפשם במלחמה עיקשת באויב. גם אותי עצבן לראות את אותם פרצופים עושים סיבוב פוליטי ויחצני בלי חוש לעיתוי ולטעם טוב, אבל איזנקוט התחמק מהמהות: ישראל איננה מסוגלת להחזיק לאורך זמן בשטח ב"תפיסה לוחמתית", בלי להחזיק בו התיישבותית. ולראיה, רצועת הביטחון בדרום לבנון שפונתה בעקבות מחאת ארבע אמהות. המשוואה פשוטה: כשאין התיישבות צה"ל לא נמצא; כשצה"ל לא נמצא אין כיסוח דשא יומיומי בשדות הטרור; וכשאין כיסוח דשא צומחות מפלצות טרור כמו חמאס בעזה וחיזבאללה בדרום לבנון.
ומילא רצועת עזה, שבה ההתנתקות יצרה כנראה נזק בינלאומי בלתי ניתן לריפוי בהיבט של הלגיטימציה להתיישבות יהודית בתוכה. ביהודה ושומרון ברור לנו שחיזוק ההתיישבות הוא תנאי שאין בלתו למניעת שכפול הטבח ביישובי מרכז הארץ. בהיבט הזה, המאבק על קרקעות המדינה באזורי לב הארץ איננו פינוק מגזרי של מתנחלים, אלא חלק מקומת הבסיס בפירמידת הצרכים הלאומית. אם לא נהיה פה, לא נהיה בכלל.
אז מה היה לנו כאן? שלוש דוגמאות למחלוקות שכבר לא מאפשרות לנו מרחב טעות ושאנחנו לא יכולים להתפשר לגביהן. המצב הזה, אגב, מכניס את הימין למלכוד, משום שכדי להגן על ההתיישבות ועל הביטחון הלאומי צריך לשמור על לכידות ה"גוש", וכדי לפתור את בעיית החרדים נדרשת ממשלת מרכז־ימין בלי חרדים.
ואחרי שהסברתי את כל זה, אני מבקש לסיים בהצעה רדיקלית. אולי הציור שציירתי פה נכון רק במערכת הקואורדינטות הפוליטית הישנה. אבל המלחמה שינתה אותנו, ובמציאות החדשה רוב הישראלים הם גם וגם: גם יותר יהודים, יותר ניצים (ביטחונית) ויותר מוכנים להקרבה למען הכלל, וגם סולדים מכפייה ומשפה כוחנית, קשובים למצוקות חברתיות, פתוחים לעושר תרבותי ורוחני ושומרים בקנאות על החירות שלהם.
ייתכן שאני חי בפאטה־מורגנה בגלל המילואים. במילואים אין זמן לטוויטר, לפרובוקציות של בן־גביר ולטקסטים משמידי אמון ושמחת חיים כמו מאמרי "הארץ". אבל אולי הפאטה־מורגנה הזו היא הזדמנות. הזדמנות לפרק בתודעה את הפיגומים הפוליטיים הישנים ולבנות אותם מחדש. במילואים מגלים שיש רוב יהודי ציוני ניכר למדיניות שמעלה על נס את הזהות היהודית, את ערך ההתיישבות וערך הניצחון, יחד עם כבוד עמוק לחירות האישית ולגוונים השונים בחברה. במילואים אפשר לנהל את הדיון הזה בלי פלגנות וקיטוב ותוך שמירה על שיח מכבד. אפשר להתחיל לחשוב בקול איך אנחנו קמים מפה ובונים ארץ חדשה.
