היה קר מאוד ביום שלישי בבוקר בבאר־שבע. עוד לפני 8:00 החלו להגיע בזה אחר זה מובילי רהיטים לבניינים החדשים בשכונת "פארק נחל באר־שבע", בדרומה של בירת הנגב. לאחר ארבעה חודשים במלונות באילת, החלו בימים האחרונים חברי קיבוץ נירים לאייש כאן את הדירות שיתגוררו בהן בחצי השנה הקרובה לפחות.
ענת מרלא: "נירים זה הבית שלי וחלק מהזהות שלי. עוד נידרש לשאלה מה התנאים שצריכים להתקיים כדי שנשוב ונפעיל את המוסדות שם"
לפני כשלושה חודשים חזרה מרלא לתפקיד מזכירת הקיבוץ, אותו כבר מילאה בעבר. היא שבה לתפקיד מכיוון שמזכיר הקיבוץ, תושב ניר־עוז ששני הוריו נחטפו במתקפת חמאס, התקשה להמשיך בתפקידו. עד שבעה באוקטובר ניהלה מרלא את אגף חברה וקהילה בתנועה הקיבוצית. בתקופה הקרובה היא תזדקק לניסיונה בתחום הקהילתי כדי להתמודד עם אחד האתגרים הגדולים של חברי נירים במקום משכנם החדש. למעלה מ־100 בתי אב של הקיבוץ יהיו פזורים בחודשים הקרובים בארבעה מוקדים שונים בבאר־שבע: ותיקי הקיבוץ נמצאים בדיור מוגן של רשת משען בעיר; זוגות ללא ילדים משוכנים בבית העות'מאני שבעיר העתיקה; משפחות קטנות מתגוררות בקריית־גנים, והשאר, קרוב לשמונים משפחות, מפוזרות בבניינים בשכונת הפארק.
מרלא פורסת בפניי את עיקרי תוכנית הפעולה לשמירה על הקהילתיות של נירים בבאר־שבע. "אנחנו פועלים לייצר עוגנים של מפגש קהילתי רחב ומשותף, וגם מפגשים לפי קבוצות גיל או מקום מגורים. נעזור לאנשים להגיע מהדירות שלהם בעיר לאירועים הקהילתיים, ונקיים את האירועים כל פעם בריכוז אחר של הקהילה". עיריית באר־שבע, שמחבקת את קהילת נירים, הקצתה לקיבוץ גם מקום גדול במרכז הקהילתי של שכונת הפארק. "אם נצליח לייצר חוויה קהילתית טובה גם בתקופה הזאת, זה יתרום לחזרתם של האנשים לקיבוץ יותר מכל מענה אישי", אומר דבוש.
אני תוהה בעדינות מדוע נירים לא חיפשה פתרון מגורים זמני במרחב כפרי באחד הקיבוצים, במקום להתפזר בבניינים עירוניים. מרלאמסבירה שהאפשרות לעבור למתחם קרווילות הייתה כרוכה בלפחות חצי שנה של הכנות. "לא יכולנו להרשות לעצמנו למשוך עוד כל כך הרבה זמן במלון באילת, במרחק כל כך גדול מהחיים הקודמים שלנו".
לשקם את האמון
מרלא ודבוש נשואים בשנית, ואת ביתם החדש בנירים חנכו לפני כשנה וחצי. לשניהם יש ילדים בגיל העשרה מנישואיהם הקודמים. מרלא הגיעה לנירים בעבר בעקבות בן זוגה הקודם, בן הקיבוץ. היא הייתה מזכירת הקיבוץ גם לאחר מבצע צוק איתן, שבו שניים מחברי הקיבוץ נהרגו מירי פצמ"ר ונפצע קשה חבר הקיבוץ גדי ירקוני, המכהן כיום כראש מועצת אשכול.
למרות ההבדלים הרבים, היא מוצאת גם דמיון בין התקופות. "זה שוב משבר אמון גדול. גם אחרי צוק איתן, המדינה והצבא היו צריכים לעבוד קשה מאוד כדי לשקם את האמון של התושבים שאפשר לחזור לקיבוץ. לקח זמן להחזיר את האופטימיות והתקווה". נירים התאוששה מאז, וקלטה בשנים האחרונות כמעט מאה חברים חדשים.
בשמחת תורה חדרו עשרות מחבלים לקיבוץ, ובמתקפה נרצחו חמישה אזרחים – שלושה חברי קיבוץ ושני אורחים. חמישה חברים נחטפו, שלושה מתוכם הוחזרו בינתיים, ושניים – יגב בוכשטב ונדב פופלוול – עדיין בעזה. כשלושים בתים בקיבוץ נהרסו כליל, עוד כשלושים בתים נפגעו, וגם התשתיות זקוקות לשיקום.
לפי התוכנית של מנהלת תקומה, חברי נירים אמורים לפתוח את שנת הלימודים הבאה בקיבוץ. למרלא ברור שהחזרה לקיבוץ תלויה בראש ובראשונה במציאות הביטחונית. "ברמה הרגשית והאישית, נירים זה הבית שלי וחלק משמעותי מהזהות שלי, ובעבר תמיד היה ברור שחוזרים. ברמה הקהילתית עוד לא עסקנו בכך, ועוד נידרש לשאלה מה התנאים שצריכים להתקיים כדי שכקיבוץ נשוב ונפעיל את המוסדות בנירים". דבוש מתחבר למאבקם של תושבי שדרות, עיר מגוריו בעבר, הדורשים שינוי דרמטי במצב הביטחוני לפני חזרה לבתיהם. "אחרי צוק איתן הייתה חזרה שהסתמכה על השקעה גדולה בשיקום פיזי של היישובים, אבל הסכמנו להכיל את המציאות הביטחונית שלא השתנתה".
דבוש, פעיל חברתי ותיק ואיש שמאל, היה בעבר חבר במפלגת מרצ, ומכהן היום כמנכ"ל ארגון "קול רבני לזכויות אדם". במהלך מבצע צוק איתן הוא נמנה על מקימי "התנועה לעתיד הנגב המערבי", שדרשה הסדרה מדינית לרצועת עזה. גם היום, לצד תמיכתו במלחמה בחמאס, הוא מאמין בפתרון מדיני. "גם אם חמאס יתפרק וייכנע, יוקם כוח קיצוני אחר. לכן צריכים פתרון מדיני במנעד הרחב שבין החלטת או"ם עם כוחות בינלאומיים ובין הסכם שלום אזורי".
כשאני שואל אותו מה השתנה אצלו בעקבות שבעה באוקטובר, הוא מציין את היחס לחמאס. "הבנו את עומק הטירוף שם. אם בעבר אמרתי, לא בהתלהבות, שצריכים לדבר גם עם חמאס, היום ברור לי שאי אפשר לדבר איתו והלוואי שאפשר למוטט אותו. הפתרון צריך להיות אזורי, עם סעודיה, מצרים וקטאר. בסוף נצטרך למצוא את הדרך לחיות במזרח התיכון, ואני מסכים שלא מתוך חולשה אלא מתוך כוח".
