ביום שני קיים יאיר לפיד מסיבת עיתונאים קצרה בכנסת, לפני הישיבה של סיעת יש עתיד. את ההצהרה שמסר לפני שאלות העיתונאים הוא הקדיש אך ורק לכנס שהתקיים יום קודם לכן בבנייני האומה ועסק בהתיישבות היהודית בעזה. כנס הזוי, מסית, קיצוני ומופקר, כינה אותו לפיד. כשעיתונאי מהימין ניסה לשאול מדוע אסור לקיים כנס כזה אבל מותר לדון בהקמתה של מדינה פלסטינית אחרי המלחמה, לפיד לא ממש התייחס. "האנשים האלה מסכנים את ביטחון המדינה", האשים. בהמשך השבוע הודיע לפיד כי יהיה מוכן להיכנס לממשלה במקום בן־גביר וסמוטריץ' כדי להציל את עסקת החטופים.
מהלך האחדות עם המחנה הממלכתי הוא מהחשובים שהיו בתולדות המדינה, לא פחות. ניהול מערכה כזו, בכמה זירות במקביל, מחייב את חיבור הכוחות הטובים ביותר חרף המחלוקות
לפיד מבקש להיכנס לממשלה כדי להפוך אותה מבפנים ולקדם את עסקת החטופים. גם נתניהו והליכוד רוצים אותו, בתנאים שלהם. מול הווטו הקבוע של בן־גביר וסמוטריץ, נתניהו לא יכול היום להגיע לעסקת שחרור חטופים, שכל כך חיונית לנו בימים אלה. שלשום הופיע בן־גביר בכנסת והשמיע נאום מאיים על שלמות הקואליציה. הפסקת מלחמה תגרור את פירוק הממשלה, חזר ואמר בנוגע לעסקת חטופים אפשרית שמחייבת הפוגה ממושכת. אילו לפיד היה חבר בממשלה הזו, לאיומים הללו לא היה כל ערך. גם התוכניות להתנחל בעזה מחדש, שנתניהו מתנגד להן, לא היו נלקחות ברצינות.
זו שעת המבחן של נתניהו. את המדינה הוא מנהל במעין פינג־פונג עם הימין הקיצוני בממשלה שלו. כשבן־גביר מצייץ משהו, נתניהו עולה לנאום במכינה בעלי ונותן קונטרה שתרגיע אותו. מתחילת הקדנציה הזו, נתניהו מקדיש לפרויקט ההרגעה הזה שעות רבות מזמנו. הוא יושב עם בן־גביר במשרדו ומנסה לפייס אותו בכל נושא כמעט, מתקציבים למשמר לאומי ועד הרכב הוועדה למינוי שופטים. אני לא חושב שהוא חלם על תופעה כזו. אני עדיין משוכנע שיריב לוין ובן־גביר כפו על נתניהו בסוף יולי את החוק לצמצום עילת הסבירות. היה צריך לראות את בן־גביר שולח את לוין לעקוב אחרי נתניהו, שנראה אז אובד עצות. בסופו של דבר החוק עבר והפילוג בעם רשם שיאים קשים, שאולי עודדו את מתקפת חמאס.
מסרים סותרים
נתניהו יכול להשתחרר מהאחיזה הזו. מהלך האחדות עם המחנה הממלכתי הוא מהחשובים שהיו בתולדות המדינה, לא פחות. ניהול מערכה מלחמתית כזו, בכמה זירות במקביל, מחייב את חיבור הכוחות הטובים ביותר, אף שאי אפשר להימנע מחילוקי דעות בקבינט המלחמה, שלא תמיד הם ענייניים. לפיד היה צריך להיכנס לממשלה כי גם הציבור וגם החיילים בשטח משוועים להנהגה משותפת. ההתעקשות שלו להישאר באופוזיציה עלתה לו במחיר כבד, ובסקרים הוא כבר מאבד קרוב למחצית מכוחו.
אלא שהחיבור מחויב המציאות של נתניהו עם המחנה הממלכתי לא מנטרל את כוח ההכרעה האמיתי שמונח בידיהם של בן־גביר וסמוטריץ'. נתניהו זקוק להם. הם השותפים הטבעיים שלו, חלק אינטגרלי ממחנה הימין. בלי הקואליציה הזו אין לו שום סיכוי בבחירות הבאות. מעבר לכך, במציאות שנוצרה, האידיאולוגיה של השניים היא אבן שואבת לאנשי הליכוד. ראינו את זה השבוע. שישה שרים וכמעט שליש מחברי הכנסת של הליכוד השתתפו בכנס ההגירה מרצון שהוביל הימין המתנחל בבנייני האומה. אז מה בעצם ההבדל בין בן־גביר לשלמה קרעי, או בין סמוטריץ' לאריאל קלנר מהליכוד?
זה כל הסיפור. ראש הממשלה לא ייפרד מבן־גביר וסמוטריץ' ויניח את ראשו בין ידיהם של בני גנץ, גדי איזנקוט ועכשיו גם יאיר לפיד. מהלך כזה יחזיר אולי את החטופים, אבל יהפוך את נתניהו לשבוי פוליטי בידי יריביו המושבעים. במקומו הייתי מקבל סוף סוף החלטה מנהיגותית נטולת אינטרס פוליטי צר ומצרף את לפיד. העסקה להחזרת החטופים קודמת לכול, ואם היא מחייבת את הפסקת המלחמה לזמן מסוים, אפילו ארוך, אז קדימה, עד לסיבוב הבא. אם החטופים לא יחזרו בחיים חמאס ירשום עוד ניצחון, ואנחנו נוסיף לעצמנו תבוסה מוסרית ונפקיר שוב את המיתוס של החברה הישראלית לדורותיה, שמבוסס על הערבות ההדדית המחייבת כל כך.
הבעיה עם נתניהו היא שהוא מפזר מסרים סותרים. "פדיון שבויים גובר על הכול, גם על שלמות הקואליציה", אמר השבוע למשפחות חטופים. לפיד מציע לו אלטרנטיבה מצוינת, שתציל אותו גם ממהלכים הזויים כמו כיבוש עזה מחדש. להחזרת החטופים יש ערך לאומי אדיר, ואת החשבון עם חמאס אפשר להשלים אחרי שהם ישובו אלינו סוף סוף.
זה נכון, נתניהו ולפיד יצטרכו לסבול זה את זה, עם כל המשקעים, ההשמצות והחשבונות, אבל זהו צו השעה. גם ליברמן כנראה ייכנס לקבינט המלחמה אם לפיד יהיה שם. זה המקום להכרעות הקשות ביותר, בזמן הכי נורא שלנו כאן, אבל לא בטוח שיש לנו את המנהיג הנכון לעת הזו.
