נראה שיש בינינו מי שמשוכנעים שעמדות הימין מפלגות ולא ראויות להישמע בזמן מלחמה, בעוד דעותיהם נדרשות לדיון קיומי, גם אם הן כוללות חזרה שנויה במחלוקת של הרשות הפלסטינית הטרוריסטית לחבל עזה, והקמת מדינת טרור ביו"ש. על הדרך הם מחדשים את ההפגנות בקפלן. פרשנים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים שתקפו את הממשלה על שאינה דנה בצעדים האלה, שיש לעשותם לפי שיטתם ב"יום שאחרי", מזדעזעים קשות כשהימין מציג את גרסת "היום שאחרי" שלו – התיישבות יהודית ברצועת עזה.
מטיפי המוסר נגד כנס ההתיישבות בעזה הם מי שתפיסתם חסרת האחריות הובילה לטבח. מי שתמכו בנסיגה וביצעו אותה; שכיווצו את צה"ל ולא הותירו תחמושת לצבא הקטן שנשאר; שידעו שההתנתקות לא תועיל לרגיעה באזור אבל היא "תלמד את המתנחלים שיעור בדמוקרטיה" (כדברי יאיר לפיד); ושחיפו במוצהר על השחיתויות של אריאל שרון (כפי שעשה אמנון אברמוביץ'). כעת הם יוצאים נגד כנס שנועד לתקן את שגיאותיהם הקטלניות, ומתלוננים על ריקודי שמחת הבנייה והנטיעה הציונית שהתקיימו שם. לאחר ש"ארץ נהדרת", "זהו זהו" ו"כוכב נולד" שבו לשידורים מלאים, כמו גם התיאטראות כולם, הם מצקצקים נגד גילויי שמחה, לכאורה. בנבזות הם מסתירים מהציבור את ההקשר שבו קמו אלפי הנוכחים לריקוד "ופדויי ה' ישוּבון": תפילה להשבת החטופים ולשלום חיילי צה"ל שנשא אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית־ארבע־חברון, שבנו אליקים נחטף לעזה.
בניגוד לטענות, הכנס נועד לקדם התיישבות לטובת ביטחון ישראל ולא להפך. לאחר שנחשפנו לתוצאות האיומות של הניסיון לצאת מעזה, הביקורת מופנית דווקא למי שמבקשים ליישב את חבל עזה. מסירת שטחים לרשות הפלסטינית ב־2005, כשישראל רק התחילה להתאושש מרצחנות האינתיפאדה השנייה, הייתה אשליה בלתי נתפסת עם תוצאות ידועות מראש. כעת, התחזיות הוורודות של חסידי הנסיגה והגירוש התמוטטו כולן באופן שגם הפסימיים ביותר בינינו לא שיערו. משאלת הלב התרסקה כשחמאס השתלט על הרצועה, ובנה בה מערכת טרוריסטית מהמסוכנות בעולם. "עזה תהפוך ללבנון וצפון השומרון יהפוך לעזה", קבע אז ראש השב"כ, אבי דיכטר, וזה בדיוק מה שקרה. עזיבת עזה הפכה אותה למפלצת נאצית, וצפון השומרון הפך למוקד טרור מרכזי ביו"ש. כשאין יישובים, אין צבא ויש טרור.
הנוסחה הציונית הישנה והטובה היא שילוב של התיישבות וביטחון. צבא ללא התיישבות הוא חיל מצב סגור במחנות מעטים, שכל תנועה שלו מצריכה "פתיחת ציר". שהות צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון התמוטטה כי צבא בשטח עוין אינו מסוגל להתקיים ללא צלע אזרחית. באיוולתנו הקמנו בשנות התשעים את הרשות הפלסטינית, והתוצאה התפוצצה לנו בפרצוף בשנת 2000, עם 1,500 נרצחי האינתיפאדה. ביו"ש חיזקנו את האחיזה הצבאית במבצע חומת מגן, לצד חיזוק ההתיישבות, ומאז נרגע רוב הגיהינום שצמח שם. בעזה, לעומת זאת, עשינו את ההפך – עקרנו את היישובים והוצאנו את צה"ל.
ב־7 באוקטובר שרר ביו"ש שקט ביטחוני, משום שהשטח היה בשליטה. נשק איראני לא זרם לשם בכמויות ענק בשנים האחרונות, ולא הוקמה בו תעשייה צבאית אדירה. זו הסיבה היחידה לכך שעד כה לא נורו משם רקטות, ומחבלים חמושים לא פלשו ליישובים משני עברי הקו הירוק. זאת אף שמערכות החינוך הרעילות, האנטישמיות והמתועבות של הערבים ביו"ש זהות לאלה שבעזה, ועל אף תמלוגי הטרור שמקבלות משפחות הטרור מהרשות הפלסטינית.
התיישבות היא הדרך היחידה להשיב את הביטחון למערב הנגב. ללא עורף אזרחי, הצבא לא יחזיק שם מעמד. ואם צה"ל לא יהיה שם, גם ההתיישבות לא תקום שם מחדש. עתיד הנגב המערבי תלוי בהתיישבות יהודית בתוך רצועת עזה. היכן שהתקיים גירוש אזרחי מלא, בגוש קטיף, במקום סינגפור קיבלנו את גרמניה הנאצית. האזור שהתקיים בו גירוש חלקי, בצפון השומרון, נתון לגלי טרור באים והולכים. היכן שלא פונו יישובים כלל, נמצאת חגורת המגן של מרכז מדינת ישראל. הכנס השבוע היה קריאת כיוון והצהרה לחזור לציונות של התיישבות, שמתוכה יגיע גם ביטחון בר קיימא.
