כנס הכרזת השיבה להתיישבות יהודית ברצועת עזה, שנערך השבוע, עורר בציבור ניכור מסוכן לעתיד מפעל ההתיישבות. גם אם המארגנים לא התכוונו לכך, השאיפה לחידוש ההתיישבות נצבעה שם בצבעים מגזריים – לא רק במילים, גם במנגינה ובאווירה. בשעה שמשתתפי הכנס התמקדו במטרה שמעוררת בשעה זו התנגדות פנימית ובינלאומית, מפעל ההתיישבות ביו"ש ובבקעת הירדן נקלע מחדש לאיום על עתידו.
לרוב הציבור – גם לחלק מהשותפים להנהגה הפוליטית – לא ברורה משמעות הדרישה האמריקנית לסדר אזורי חדש שמדינה פלסטינית במרכזו. המפה המונחת כמוסכמת זה מכבר כוללת את חלוקת ירושלים, נסיגה מרוב יהודה ושומרון ומבקעת הירדן, ותמורת "גושי ההתיישבות" הצמודים לקו הירוק, שמסתכמים בלא יותר משני אחוזים מכל "הגדה המערבית", ישראל נדרשת להעביר שטחים חלופיים במדינת ישראל הריבונית. התוכנית כרוכה בעקירת יישובים ובפליטוּת של יותר מ־150 אלף יהודים. מול האיום הזה, מפעל ההתיישבות זקוק לעם ישראל, לא למגזר אחד.
בעקבות המלחמה, גם על מפעל ההתיישבות בקווי העימות בגליל ובנגב המערבי הוטל איום חסר תקדים. גם כשצה"ל ישפר את תנאי הביטחון בקדמת הגבול, נראה שהתושבים לא ימהרו לשוב. ראשי מועצות אזוריות שמתנים את שיבת התושבים בהרחקת איומי הטרור עלולים להפוך את היישובים לנטושים לתקופה ארוכה. תושב מטולה שמתלבט אם לשוב לשם בעתיד אמר לי: "בסיכונים האלה, רק דתיים־לאומיים יסכימו לגור כאן". מגמה כזאת מסוכנת לחברה הישראלית ולמדינת ישראל. אתגר ההתיישבות בספר היה מופת חלוצי לכלל החברה, וכך ראוי שימשיך להיות. לשם כך, המאמץ לפיתוח ההתיישבות בכל אזורי הסכנה חייב לשוב למקומו הראוי בסדר העדיפויות של הביטחון הלאומי הישראלי.
בכל שנותיו כמנהיג נאבק בן־גוריון במגמת ההתכנסות של הציבור היהודי אל מרכז הארץ, וחתר לפיתוח ההתיישבות במרחבי הספר של המדינה. בתחילת מלחמת העצמאות הדגיש: "מדינה יהודית בלי הנגב – כמעט שאינה מדינה יהודית, ובמובן כפול: כמעט שאינה מדינה וכמעט שאינה יהודית, כי איני מאמין שתיתכן קרתגו יהודית, ובלי הנגב תהיה מעין קרתגו שתיקרא בשם תל־אביב". במקום אחר הבהיר: "אין תקנה לשבות העם בלי תקנה לשבות הארץ". מה שהיה במשך עשרות שנים המובן מאליו הציוני – אסור שיהפוך לנחלתו של מגזר אחד, חשוב ככל שיהיה.
בשלושים השנים הראשונות פעלו ממשלות ישראל בהתמסרות מובהקת להבנה שהמאמץ לפיתוח ההתיישבות, כמאמץ מרכזי בביטחון הלאומי, לא יוכל להתפתח רק ביוזמת השוק החופשי. גם בכך הייתה לבן־גוריון אמירה ברורה: "ההתיישבות אינה רק לשם קיום המצווה הציונית של הארץ וקליטת העלייה, אלא תנאי יסודי לביטחון המדינה. משום כך לא תוכל המדינה לסמוך על יוזמה פרטית בלבד. אלא יש הכרח בתכנון ממלכתי אסטרטגי של ההתיישבות ובחינוך חובה של הנוער, להכשיר אותו להתיישבות ביטחונית… על מנת שמעפילים ועזי הרוח החלוצים שבתוכם יקימו יישובי ספר וכפרי ביטחון שישמשו חומת מגן חיה למדינה וקו ראשון בהגנתה".
בטלטלת המלחמה, שיבה ישראלית למפעלי ההתיישבות מבקשת נקודת אחיזה מחודשת למכנה משותף מאחד. הביקור של חברי קיבוץ כפר־עזה אצל אברי ושרונה רן בחוות גבעות עולם יכול ללמד על גודל ההזדמנות לחיבור ערכי־חלוצי מחודש. הם באו להכיר תודה למשפחה שאיבדה את הבן הלוחם אור יוסף בקרב בקיבוץ בשמחת תורה. זה היה מפגש בין ישראלים חלוצים אוהבי אדמת הארץ. במכתב שהביאו כתבו: "זו תקופה שבה אנו כמעט אילמים מול המציאות… מתוך צערנו הפרטי והכללי, קיבוץ שלם עומד, ובהצדעה מבקש לשלוח לכם ניחומים… אנו כואבים את כאבכם ודמעותיכם דמעותינו".
מכאן צריכה לצמוח הקריאה לחידוש המפעל, מתוך הכאב המשותף ועומק חזון ההתיישבות, שחייב להתחדש בשותפות מאחדת.
