בימים האחרונים מגיעים לאוזני הציבור הישראלי דיווחים סותרים בנוגע להתקדמות בעסקת החטופים. מצד אחד, דיווחים אמריקניים אופטימיים שמכריזים על "התקדמות", ועל כך ש"ההצעה שעל השולחן חזקה", כדברי בלינקן. מצד שני, הבהרות חד משמעיות מצידו של ראש הממשלה נתניהו על הקווים האדומים מבחינתו לעסקה אפשרית.
נדמה שלאמריקנים מאוד דחוף לקדם עסקה, ודחיפות זו אינה נובעת רק מדאגתם הכנה לחטופים הישראלים.
המחלוקת בין ישראל לאמריקנים בסוגיית היום שאחרי הולכת והופכת גלויה יותר ויותר. גם האמריקנים מתמודדים במערכה רב-זירתית, והמזרח התיכון הוא לא הזירה החשובה ביותר מבחינתם. עיניהם נשואות לסין. רק השבוע פורסם שארצות הברית סיכלה מתקפת סייבר סינית שנועדה לשתק תשתיות קריטיות, במידה וארצות הברית תנסה להתערב כנגד תוקפנות הסינית מול טאיוואן.
על מנת לנהל נכון את הזירות מבחינתם, ההעדפה האמריקנית היא לייצר נורמליזציה עם סעודיה, שתביא למה שראש הממשלה כינה בנאומו האחרון באו"ם כ"מסדרון של שגשוג שיחבר את אסיה, דרך איחוד האמירויות, לאירופה". לשם כך, הם צריכים לפייס את דעתם של הסעודים בצעד "בלתי הפיך" – כפי שהסעודים מכנים זאת – אל עבר מדינה פלסטינית.
"דוקטרינת ביידן למזרח התיכון", כפי שנפרשה על ידי עיתונאי ה"ניו יורק טיימס", תומאס פרידמן, כוללת שלושה חלקים, המקיימים ביניהם תלות הדדית. ראשיתה עמידה מול איראן, לרבות התמודדות צבאית, המשכה בברית הגנה עם סעודיה, וסיומה בנקודה הארכימדית לשיטתם של האמריקנים – הקמת מדינה פלסטינית בעזה ובגדה.
אלא מה, שלישראלים קשה לקחת ברצינות את המחויבות להתמודד מול איראן, גם בשל התנהלותם במלחמה הנוכחית, ובפרט בשל העובדה שביידן, כסגן נשיא, היה שותף להסכם הגרעין השערורייתי שהנשים את איראן בדרך לגרעין. בנוסף לכך, נורמליזציה עם סעודיה אינה נתפסת כסוגיה קיומית עבור ישראל. לעומת זאת, הסכמה על מדינה פלסטינית בעזה וביהודה ושומרון, בהחלט נתפסת כאיום קיומי, ובצדק.
בשבעה באוקטובר התעוררה ישראל ל"שח" איראני, מהלך אחד לפני ה"מט", שהיה נראה שיגיע תוך ימים. החרדה הקיומית העמוקה, הזוועות הקשות, השכול הנרחב, כל אלו היו רק חלק מהתדהמה המוחלטת של אזרחי ישראל, שבאחת הפכו מאזרחי מעצמה אזורית מזרח תיכונית, לנתיני מדינת חסות אמריקנית.
ההגנה האמריקנית לה נדרשה ישראל, ושיירות התחמושת, הן הפך המעשה הציוני. אין תעודת כישלון גדולה יותר למדיניות הישראלית, מהעובדה שאחרי שישראל יישמה עד הקצה את התפיסה האמריקנית, לרבות אוסלו, ההתנתקות והפסקת ייצור תחמושת ישראלית, היא הפכה להיות תלויה לחלוטין ברצונה הטוב של ידידתה. וכידוע לנו, תלות עלולה להפוך את השותפות בין מדינות מנכס אסטרטגי, לנטל שצריך לנהל בדרך להתמודדות עם סין.
זו אולי הסיבה שארצות הברית התחילה לבחון כיצד לקדם הכרה במדינה פלסטינית, למרות התנגדותה של ישראל. כך התבשרנו, בחשיפה של העיתונאי ברק רביד, שבלינקן הורה לאנשי משרדו להציג לו אפשרות להכרה אמריקנית או בינלאומית – במדינה פלסטינית.
למרות הכחשת דובר המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן, שציטט את המדיניות האמריקנית הדוגלת בכך שהכרה במדינה פלסטינית צריכה להיות תוצאה של משא ומתן ישיר בין הצדדים, מומלץ להסתכל דווקא על הכרזתו של שר החוץ הבריטי דיוויד קמרון, שאמר "אנחנו ובנות בריתנו בוחנות את הנושא של הכרה במדינה פלסטינית, כולל באו"ם…זו יכול להיות אחד הדברים שיעזור להפוך את התהליך הזה לבלתי הפיך", כלומר, למקובל על הסעודים.
הבעיה היא שגם האמריקנים מבינים שללכת באופן ישיר וגלוי על הראש של ידידתם הגדולה והיחידה במזרח התיכון לא יעשה להם טוב, ולכן הם בוחנים דרכים להביא לסיומו של המשבר עם "תמונת ניצחון" אמריקנית. כלומר, עם מדינה פלסטינית מפורזת על שטחי עזה והגדה.
המנוף שהם מצאו לפתרון הפלונטר הוא עסקת החטופים. האמריקנים ינסו למכור לדעת הקהל הישראלית את השבת החטופים כתמונת ניצחון, ולהביא לסיום המלחמה באמצעות יצירת הפסקה ארוכה בלחימה ויציאה של הכוחות הישראלים מעזה.
מימוש התנאי הלא הפיך להקמתה של מדינה פלסטינית ועסקה עם הסעודים, אמורה לאפשר לביידן הישגים תקדימיים שיסייעו לו לקראת ההתמודדות בבחירות. לברק אובמה ולאדמיניסטרציה שלו, המקיפה את הנשיא ביידן, יאפשרו הישגים אלו קודם כל קתרזיס וסגירת מעגל מול ישראל ומול העומד בראשה.
יש רק בעיה אחת קטנה עם התכנית הזאת, והיא המציאות.
כן, המציאות כפוית הטובה, שאינה מתחשבת במיתוגים ובספינים, אלא בהזדמנויות ובתועלות הממשיות של האויב, בדרך להשגת מטרותיו. כפיית סיום המלחמה על ישראל, בניגוד לרצונה ובניגוד לאינטרס הבטחוני שלה, יהיה המסמר האחרון בארון של האמון האמריקני מול בעלות בריתה.
העולם זוכר את הבגידה במובארק. העולם זוכר את הבגידה באפגנים האומללים שנשרו קפואים מהמטוסים האמריקנים, אותם שירתו בנאמנות עד למותם. אבל היחסים האינטימיים בין ישראל והאמריקנים הם סיפור אחר, ואם ארצות הברית תפנה עורף לישראל, היא תאבד סופית את הקרדיביליות שלה בעולם, ואת מעמדה כמעצמה ערכית ואמינה. זה יהיה תמרור אזהרה עבור כל מדינה אחרת.
מעבר לכך, אם ישראל תעמוד בסכנה קיומית או אם היא חלילה תיפגע משמעותית, יצטרכו האמריקנים לפגוש את הסינים כאשר הם איבדו את השליטה במזרח התיכון ומי ששולטת בו היא איראן, בת בריתה של סין.
הנשיא ביידן צריך לעמוד עכשיו מול תאוות "השלום" של האדמיניסטרציה שאופפת אותו, על מנת להגן על האינטרסים החיוניים של ארצות הברית, ובהם שמירה על ישראל חזקה.
