אריה דרעי לא נרדם בלילה. בשבוע שעבר סיפק למאזיני רדיו קול חי הצצה לארונית התרופות שלצד מיטתו. "התחלתי להיעזר קצת בכדורי שינה", סיפר יו"ר ש"ס, כאילו במבוכה, אחרי שנשאל על תובנותיו כמשקיף בחדר החשוב בישראל. לרגע הוא נשמע כמו פוליטיקאי שיוצא מתיבת המסרים ומשתף את הציבור בנבכי נפשו בשעת מלחמה. "אני לא רוצה לעודד אף אחד לעשות את זה", שיתף דרעי בהיסוסיו. אולם מתברר שכבר לפני ארבע שנים הוא חשף את אותו פרט בדיוק. בפברואר 2020 סיפר דרעי בריאיון לישי כהן בכיכר השבת על כדורי השינה שמסייעים לו להירדם אחרי קריאת דו"חות המודיעין. גם זו לא הייתה החשיפה הראשונה. ב־2018 הוא גילה ליהודה שלזינגר בישראל היום שרעייתו "לפעמים רואה אותי לוקח כדור שינה. אחרי דיונים כאלה" – הנושא אז היה איראן – "צריך כדור שינה כדי להירדם".
השימוש במידע האישי הזה, על לילותיו הטרופים מדאגה של הפוליטיקאי הבכיר, נועד לייצר קרבה. אבל הניסיון להעצים את הדאגה באמצעי מלאכותי וממוחזר ממחיש דווקא את עוצמת הניתוק. עם כל הכבוד למינון כדורי השינה של דרעי, אם אכן גדל מאז 7 באוקטובר, יו"ר ש"ס ממש אינו יוצא דופן. במאות אלפי בתים בישראל לא עצמו עין בחודשים האחרונים. גם כדורים חזקים במיוחד לא עזרו לאבות ולאימהות של הלוחמים בלב עזה. כל אח או חבר קרוב של לוחם מכירים את הדאגה הלופתת שאינה מרפה, ימים ושבועות, עד שמגיע איזה טלפון או ד"ש עקיף. כל אשת מילואימניק מכירה את החרדה מדפיקות בדלת. כל טלפון או הודעה בשעה חריגה עוצרים את הנשימה. דרעי, ומרבית מאזיניו, לא חולקים את החוויה הישראלית הזאת.
דרעי הוא דמות מפתח בניהול המערכה. בלי מינוי רשמי, הוא משתתף קבוע בדיוני קבינט המלחמה. את המיתוס של תרומתו המכרעת שווה לבחון בהזדמנות, אבל גם אם אכן יש לו תפקיד מפתח כגורם מפשר, בעל ברית עם נתניהו, קרבה גדולה עם איזנקוט ואמון עם גלנט וגנץ, קשה להדחיק את העובדה שהוא דן במלחמות שיילחמו ילדים של אחרים. נפילתו של גל איזנקוט מקשה עוד יותר על ההדחקה הזאת.
ילדיו האישיים של דרעי אינם הנושא, אלא קבוצת הלחץ שהוא מייצג. נכון, רבים ממצביעי ש"ס שירתו ומשרתים בצבא, אבל כוחה הפוליטי של המפלגה רתום לשימור הפטור מגיוס. רוב חברי הכנסת הוותיקים של ש"ס לבשו מדים, בניהם כבר לא. רבים התרגשו כשיענקי דרעי החליט לעשות טירונות בגיל ארבעים. זה מהלך יפה, אבל הוא התבקש כשיענקי היה בגיל גיוס. התיקון יהיה לא כשדרעי ידיר עצמו מחדר הקבינט, אלא כשישתמש בכוחו להביא את צעירי מגזרו אל השוחות.
במערכה הזאת נרשמו ניצני התעוררות בחברה החרדית. הם היו מעטים והגיעו כמעט רק מלמטה, ובכל זאת זכו לעניין רב. בניגוד לביקורת על כך שלא מסקרים מספיק את גילויי ההתנדבות בחברה החרדית, המציאות הייתה הפוכה: כל יוזמה חרדית זכתה להבלטה. התרומות שיצאו מבני־ברק, החסידים שהגיעו ליום אחד בקטיף, המתנדבים שחילקו טשולנט בשערי עזה, וכמובן מתנדבי שלב ב', שהתקבלו בבקו"ם עם נוכחות נלהבת של התקשורת, עד שנדמה היה שהמתינו שם יותר צלמים ועיתונאים מאשר מתגייסים בפועל. דווקא תגובת הנגד הקשה של ההנהגה הרבנית הוצנעה, כדי לא לזרוע פילוג תחת אש.
גם עכשיו לא נפרט את האמירות הקשות של ראשי הישיבות בדרג הביניים בתגובה לחיזיון הזה בבקו"ם; כנראה ריאקציה להתעוררות הצעירים שם. ברוב המהדורות ויתרו על האייטם כדי לא לפגוע באווירת האחדות. אלא שדווקא אחדות השורות במלחמה לא יכולה לכסות על המשך הפטור גם מהמלחמה הבאה. נכון לעכשיו, מי שמעז לשאול או לתבוע שינוי – מותקף. זהו גזלייטיג מתמשך, שהופך לפלגן את מי שתובע חוזה חברתי הוגן.
כשהמתקפה מגיעה מדוברים מקצועיים של המגזר, מילא. אבל השבוע נרתם ראש ממשלת ישראל להגן על מפעל ההשתמטות. יובל שדה, כתב כלכליסט ששב ממאה יום במילואים, הפנה לנתניהו שאלה בעניין תקציב מדינה המופנה לעידוד השתמטות, וראש הממשלה הסתער עליו וטען שזו "שאלה מגמתית, לא הגונה ולא נכונה". במקום לפתוח במילות הערכה לשירותו של שדה, המשיך ראש הממשלה בתיאור מציאות חלופית: "ראיתי את החרדים שמתנדבים בהמוניהם לעזור בשירות האזרחי; שהולכים לבדוק את הדברים הנוראים ביותר; שעוזרים בכל דרך ובאים גם לצה"ל. אתה כמובן מתעלם מזה כי אתה מעוניין לפלג".
כל התיאורים הללו נכונים, אבל נטולי הקשר: יש חרדים בשירות האזרחי, בזק"א, אפילו בצה"ל, אבל הם החריגים. רוב הצעירים החרדים נהנים מפטור "תורתו אומנותו". אבל אף שחוק הגיוס פקע רשמית, ולפטור אין כרגע בסיס חוקי, איש אינו מהרהר באפשרות לגייס אותם בכפייה. השירות האזרחי שראש הממשלה נופף בו כשל ביעדיו. 1,300 חרדים משרתים בו בסך הכול. מספר החרדים המתגייסים לצה"ל נמוך עוד יותר. גם בזמן המלחמה, נתוני הגיוס לסדיר היו נמוכים מהציפיות. ועם כל הכבוד למתגייסים הנפלאים של שלב ב', כ־450 גברים שעלו על מדים לטירונות קצרה שאחריה מילואים אינם תחליף לשירות סדיר מלא. גם מאות מתנדבי זק"א הצדיקים לא יוכלו לכסות על השתמטות גורפת כמעט של מגזר שלם.
את זק"א צריך להפוך לארגון לאומי מוכר, שמתנדביו ייחשבו משרתים לכל דבר, בחובות ובזכויות. כך גם עוד מפעלי חסד חשובים במגזר שאפשר להכיר במתנדביהם, ברגע שיחויבו לכללי שירות אחידים. כל תלמיד ישיבה יודע להתפלפל על "גדול המצוּוה ועושה ממי שאינו מצוּוה ועושה", אבל במקרה הזה אין צורך בפלפול: אחד מעקרונות היסוד של שירות החובה הוא החובה. לא התנדבות כשנוח, אלא כמעט שלוש שנים מהחיים שיופנו לשירות המדינה. חלק יהיו קרביים ואחרים עורפיים, מי בגולני ומי בגלי צה"ל ומי בסייבר, כמו שאר עם ישראל, ובלבד שיהיה זה שירות חובה. רק כך אפשר לשמור על הסולידריות הישראלית.
את גנבת הדעת במסיבת העיתונאים עטף נתניהו בשכבות של אחדות: "הצלחנו לגבש הסכמה לאומית, ואתה מעוניין לפורר", הוא הטיח בכתב. "אני מתמקד בחיסול החמאס ואתם מנהלים את המלחמה נגדי תוך כדי". לא פחות. בעיני נתניהו הוא זה שנלחם בחמאס, לא הלוחם שחזר משדה הקרב. ומה שהזוי לא פחות: עצם השאלה על תקצוב גופים מעודדי השתמטות היא בעיניו "מלחמה בי", כאילו אסור להקשות על ראש הממשלה בלי לכפור בכל עשייתו. הוא זיהה איום בשאלה, ומיד נִטרל אותו. שוב התברר שהאינטרס הקואליציוני והאישי מעורבבים אצלו לבלי הפרד. חבל שמרבית הימין הפוליטי משלים עם הערבוב הזה, ומאפשר למנהיגיו להלביש אידאולוגיה חדשה על הפטור החרדי מגיוס.
אחרי המלחמה ניפטר בעזרת השם מהרבה מחלוקות לא אמיתיות; ויכוחי אגו וקרעי זהויות שמאחוריהם מסתתרים פחדים ומשקעים, לא תפיסת עולם. אפילו הוויכוח "ביבי או לא ביבי" יתגלה כדיון ריק, שאינו עוסק בתוכן או בהשקפות אלא בקטטת אוהדים שיצאה משליטה. לעומת זאת, השבר עם החברה החרדית בעניין השירות בצה"ל הוא עמוק ואמיתי, ולכן סופו להתקיים. מי שאוהב את החרדים ואת המדינה לא יוכל להמשיך להתעלם. גם כדורי שינה חזקים במיוחד לא יעזרו.
