כאשר יחיא סנוואר שלח את כוחות הנוח'בה לתקוף את ישראל, הוא לא ציפה שצה"ל יילחם בקרבות פנים אל פנים בתוך ה"מטרו" של עזה. אבל הנה פרט מדהים: גם צה"ל לא ציפה לכך. האמצעים הטכנולוגיים המשמשים כיום לוחמים מהיחידות המובחרות ביותר של צה"ל ושיטות הלחימה שלהם פותחו תוך כדי לחימה ממש. עדיין רב הנסתר על הגלוי, אבל ברור שמדובר בלוחמת מנהרות שלא הייתה כמותה אף פעם, בשום מקום בעולם.
לפני שנעסוק בפרטים הגלויים, נפתח בהקשר ההיסטורי. בסקירה מאלפת על לוחמת מנהרות, שפרסמה מחלקת ההיסטוריה בצה"ל לפני יותר משני עשורים, נכתב כי השימוש ב"תווך התת־קרקעי" החל כבר בתקופת התנ"ך ובסין הקדומה. מנהרות שימשו ללחימה גם במלחמות העולם של המאה ה־20. לאחר מלחמת העולם השנייה, למשל, נמצאו שלוש דוגמאות מובהקות לכך שמנהרות לחימה הקשו מאוד על תפקודם של צבאות סדירים.
הדוגמה המוכרת ביותר היא של לוחמי הווייטקונג בווייטנאם. המנהרות שבנו היו מרובות, מפותלות, רובן בעומק ניכר של שמונה מטרים ואורכן הכולל כ־240 קילומטר. כמה שנים לאחר מכן התמודדו עם תופעת המנהרות גם לוחמי הצבא האדום בקרבות מול אנשי המוג'הידין באפגניסטן. חלק מהמנהרות הללו שימשו את אל־קאעידה בהמשך, גם כדי לחמוק מידה הארוכה של ארצות הברית. המערות והמנהרות בווייטנאם ובאפגניסטן היו רובן ככולן בשטח פתוח. הצ'צ'נים, לעומת זאת, בנו רשת מנהרות מתחת לבירתם גרוזני, ולחמו ברוסים ממעבה האדמה.
כי המנהרות מעניקות יתרון ללוחמי גרילה, אבל לא בהכרח מאפשרות להם לגבור על אויב חזק פי כמה. בסופו של דבר, ברוב המקרים החזק מנצח. למשל, כולנו יודעים כי המנהרות לא הצילו את לוחמיו של בר־כוכבא מן הליגיון הרומאי, במרד שהסתיים בגדול שבאסונותינו, וגם לא את לוחמי דאעש בקרב עם ארצות הברית במוסול שבעיראק – הדוגמה הטרייה והדומה ביותר למתחולל בעזה כיום.
בראייה לאחור אפשר לתהות מדוע נדרש צה"ל לפתח אמצעים חדשים ללוחמת מנהרות תוך כדי המלחמה עצמה, אם הסקירה ההיסטורית נכתבה לפני שנים רבות כל כך. איום המנהרות היה ידוע, ורק צבר תאוצה אחרי השתלטות חמאס על הרצועה ב־2007. צה"ל ידע אז כי הרשת שחמאס בונה כוללת מנהרות משני סוגים – תקיפה והגנה.
כבר בנובמבר 2008 יצאה חטיבת הצנחנים למבצע "אתגר כפול", ופשטה על מנהרה התקפית שהתחילה בעזה והובילה אל תוך הארץ. מפקד חטיבת הצנחנים היה אז הרצי הלוי, הרמטכ"ל הנוכחי. מפקד גדוד הסיור של החטיבה, שביצע את הפשיטה בפועל, היה ירון פינקלמן, כיום אלוף פיקוד הדרום. אלוף הפיקוד היה יואב גלנט, כיום שר הביטחון. מבצע "אתגר כפול" הוביל להסלמה שהתגלגלה לאחר כחודש וחצי למבצע עופרת יצוקה.
ובכן, נגד איום המנהרות ההתקפיות, שעלו לכותרות גם ב־2014 בצוק איתן, הקימו צה"ל ומשרד הביטחון את החומה שמקיפה את עזה מעל ומתחת לקרקע. כידוע, בשמחת תורה החומה הזאת נפרצה בקלות בחלקה העילי. במנהרות ההגנתיות צה"ל פשוט לא התכוון להילחם.
מפת מים
במשך השנים תוכננו אומנם כמה שיטות להתמודד עם כל סוגי המנהרות, כמו פיצוץ פירי כניסה או אטימתם, אבל איש לא העלה בדמיונו תרחיש שבו לוחמי צה"ל ינועו בתוך המנהרות עצמן, בניסיון למצוא חטופים ולחסל מחבלים. הדגש הברור של אביב כוכבי בתקופתו כרמטכ"ל היה לפתח יכולות להתמודדות נגד האיום הרקטי.
בפועל, אתגר המנהרות ההגנתיות בעזה הוא חסר תקדים בקנה מידה היסטורי ועולמי. בצה"ל נדהמו לגלות שה"מטרו" מתחת לרצועת עזה כולל מאות קילומטרים, הרבה יותר משהעריכו והרבה יותר מאורכן של המנהרות שכרו אנשי הווייטקונג ברחבי וייטנאם. אמצעי התקשורת מתחת לאדמה בעזה משוכללים, וכך גם דלתות ההדף. אנשי חמאס יכולים לשהות במנהרות תקופה כמעט בלתי מוגבלת: הם מייצרים שם חשמל מגנרטורים ושואבים מים ממי תהום. כל מנהרה כוללת אינספור מפלסים והסתעפויות, כדי להקשות על האויב לפעול בה.
ובכל זאת, במטכ"ל החליטו לשלוח את הלוחמים אל תוך המנהרות. להילחם מתחת לאדמה ממש. אין לכך תקדים היסטורי, משום שבכל המקרים נלחמו הצבאות העדיפים מול אנשי המנהרות באמצעים כמו הרעבה או להבות אש, ובכל מקרה – מלמעלה. בצה"ל אפילו לא שקלו להשתמש במנהרות בגזים רעילים, הנוגדים את אמנת ז'נבה, או בכל אמצעי אחר שעלול לסכן את חיי החטופים. הכוונה הייתה להזרים מים למנהרות.
השבוע אישר צה"ל בפעם הראשונה פרסומים בתקשורת העולמית על מערכת להזרמת מים אל תוך המנהרות (אחד האתגרים בהקשר הזה הוא לא לזהם את מי התהום של עזה במי ים מליחים). בדיעבד, אף שנראה כי שיטת ההזרמה של המים אינה מטביעה את חמאס בתוך המנהרות, ייתכן שיש לה יתרונות נוספים כמו מיפוי ה"מטרו" והסתעפויותיו על פי צורת הזרימה.
אך מה בנוגע ללחימה במנהרות עצמן? משיטות שנחשפו אפשר ללמוד שצה"ל משתמש בלוחמת המנהרות חסרת התקדים גם בכלבים, שלא מעטים מהם נפגעו, ובאמצעים נשלטים מרחוק, רובוטיים. חלקם, כנראה, חמושים. אבל גולת הכותרת היא כניסתם של לוחמי היחידות המיוחדות אל מתחת לפני הקרקע. מעבר לכך שמדובר בתקדים עולמי, זאת המלחמה הראשונה בתולדות צה"ל שבה היחידות המובחרות ביותר ממלאות תפקיד מרכזי כל כך בלחימה. בדרך כלל היחידות המיוחדות שימשו רק למשימות "נקודתיות" בתקופות שבין המלחמות.
העומס שמוטל הפעם על היחידות המיוחדות מביא גם לנפגעים. השבוע נפל בקרב בצפון הרצועה מפקד פלגה ביחידת שלדג של חיל האוויר, רס"ן במיל' יצהר הופמן מהיישוב אשחר שבגליל, יליד עפרה.
האמריקנים נפעמים
רוב סיפורי הלחימה מתחת לקרקע עדיין חסויים, אך ברור שעיקר הדרמה מתנהלת במרחב שמתחת לעיר חאן־יונס, שם אולי נמצאים עדיין המבוקשים הבכירים ביותר של חמאס, עם לא מעט מהחטופים.
צורת הלחימה של צה"ל בעזה בימים אלה, במיוחד במרחב חאן-יונס, מעוררת עניין עצום בקרב צבאות ידידותיים בכל העולם (וכנראה לא רק אצלם). אפשר ללמוד על כך משיחה מרחוק שערכו השבוע בכירי בסיס פורט סיל, מרכז האש של צבא היבשה האמריקני, עם קצין התותחנים הראשי של צה"ל, תא"ל יאיר נתנס. נראה כי האמריקנים נפעמים מהאופן שבו צה"ל מצליח לשלב בלחימה אש מהים, מהאוויר ומהיבשה, ומההתקדמות המהירה לעומת הזמן שנדרש לאמריקנים כדי לכבוש את מוסול.
את הלחימה במרחב חאן־יונס מנהלת אוגדה 98, מעל ומתחת לפני הקרקע. הצורך לפעול במנהרות מביא לכך שכל פעולה נעשית בזהירות וביסודיות. מעל לפני הקרקע, החטיבות ממשיכות "לפרק" את חמאס מיכולותיו. ולמרות זאת, הירי לעבר תל־אביב וגוש דן השבוע, לראשונה זה שבועות, יצא משם.
בצפון הרצועה, שם כבר פועל צה"ל במסגרת "שלב ג'" של המערכה – כלומר פשיטות המבוססות על כוחות בהיקפים קטנים יחסית – נערכה השבוע פשיטה באזור שאטי, סמוך לחוף הים. בגזרה המרכזית הושלם ביתור הרצועה בידי אוגדה 99, בין צפון לדרום. החלוקה בין צפון לדרום נעשית על בסיס הציר המוביל מאזור קיבוץ בארי לים, דרך המרחב שהיישוב נצרים שכן בו עד ההתנתקות. אחת מחטיבות אוגדה 99, שביתרה את הרצועה, חטיבת השריון במילואים 179, סיימה לפני ימים אחדים את משימתה, לוחמיה השתחררו, והיא הוחלפה בידי חטיבת הנח"ל.
ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול את מח"ט 179, אל"מ איציק אלפסי, בן קיבוץ בארות־יצחק, על תובנותיו מארבעה חודשים עם המילואימניקים שלו. המסקנה העיקרית שלו קשורה לצורך לשמור על אורך הנשימה של אנשי המילואים, לקראת הגיוס הבא שצפוי להם. בצה"ל כבר יש מי שמכנים את ניהול כוח האדם לקראת השלבים הבאים במלחמה "כלכלת אנשים", על משקל "כלכלת חימושים" ביחס לאמצעי התחמושת וחומרי הנפץ, מצרך יקר בפני עצמו.
לחטיבה 179, חטיבת ראם, יש טנקי מרכבה סימן 3. כמקובל במלחמה, החטיבה קיבלה לשורות "צוות הקרב החטיבתי" שני גדודי חי"ר ששייכים לחטיבות אחרות. תחת זאת, שני גדודים של החטיבה עברו לשרת תחת חטיבות אחרות בגזרת חאן־יונס. אחד מהגדודים עדיין נלחם שם, וישתחרר בקרוב כאשר תסתיים המשימה שלו.
"אנשים יוצאים עם תחושת סיפוק והצלחה טקטית בכל מה שעשו", אומר לי המח"ט אלפסי. "זה מדהים, אבל אין שום צוות בחטיבה, בגדוד השריון או בחי"ר, שלא חווה היתקלות או קרב. ידנו הייתה על העליונה בכל היתקלות. השמדנו מרחבי תת־קרקע, כולל מפעל לייצור רקטות, וטילים שהיו מכוונים לישראל. הרגנו לפחות 100 מחבלים. לקראת הסוף כבר היו אנשי מילואים שהתחילו לחשוב על השחרור, אבל ככלל, הלוחמים כבר מחכים להמשך הלחימה. יש תאריך לגיוס הבא שלהם וכולם ישובו לשרת. בינתיים המטרה היא לנצל את הזמן להתרעננות וגם כדי לחזק את העורף".
בראייה כלל־צה"לית, "כלכלת האנשים" כבר גורמת לכך שצה"ל פועל להאריך את השירות הסדיר של חיילי הקרבי משנתיים ושמונה חודשים לשלוש שנים (לפני המלחמה הכוונה הייתה לקצר אותו לשנתיים וחצי). נוסף על כך, הוחלט להקדים את גיוסם של 1,300 תלמידי ישיבות הסדר ובני מכינות קדם־צבאיות לחודש מרץ במקום אוגוסט. צה"ל זקוק כעת לכל חייל. במקביל החל מסע רכש להגדלת ציוד היחידות הלוחמות כמעט בכל המערכים – ממסוקי קרב (מנכ"ל משרד הביטחון קידם את הרכש הזה בשבוע שעבר בארצות הברית) ועד למשגרי רקטות ולרקטה מדויקת חדשה ששמה "בר", לשימוש התותחנים, שצה"ל יצטייד בה בהיקפים אדירים.
שלב ג', גרסת חמאס
בתמונה הרחבה, הישגי צה"ל בלחימה עדיין לא אומרים שישראל קרובה "להכריע" את חמאס או להחזיר את החטופים. למרות המו"מ שהתחדש בתיווך ארה"ב, מצרים וקטאר, בשטח עדיין קשה לראות סימנים מובהקים לכך שחמאס עומד להישבר בגלל מלחמת המנהרות או הלחץ הבלתי פוסק עליו, ולהסכים לתכתיבים ישראליים באשר לאופי ההפוגה שתתקיים בתמורה להחזרת חלק מהחטופים.
כפי הנראה, גם לחמאס יש "שלב ג'" במלחמה. בימים כאלה הוא מתנהל בניסיון להימנע ככל האפשר מחיכוך, כדי "להעביר את הזמן" עד ליציאת מרבית כוחות צה"ל מהשטח. לפי התוכנית הזאת, כאשר זה יקרה, סנוואר יתיישב שוב על ספה מאובקת ויכריז על ניצחון, לכאורה, כמו שעשה בעבר.
אסור שזה יקרה.
פער אחר בלחימה קשור לכך שצה"ל ושב"כ מתקשים לחסל את הבכירים ביותר בחמאס ובג'יהאד האסלאמי ומסתפקים בחיסול דגי רקק יחסית, כמו הריגת חלפן הכספים של הג'יהאד השבוע. בתחום הזה עשוי צה"ל להשתפר בכל יום.
בצה"ל משוועים לקבל הנחיות מהדרג המדיני בנוגע להסדר עתידי בשטחים שנכבשו כבר, בעיקר בצפון רצועת עזה, ומחכים גם להנחיה בסוגיה החשובה ביותר כעת – אור ירוק לפעולה ברפיח, על רקע החששות במצרים מכך שפעולה ישראלית שם תגרום לנהירה של המוני פלסטינים לשטחה. מצד שני ברור שאי אפשר להכריז על מיטוט חמאס ולמנוע בעתיד העברת אמצעי לחימה משטח מצרים לעזה, ללא פעולה משמעותית בשטח שמפריד בין הרצועה למצרים.
להקות רחפנים
צה"ל מנצל את הירידה בהיקף הלחימה ברצועת עזה גם כדי להגביר את ההכנות למלחמה בצפון, שנראית בלתי נמנעת. במסגרת ההכנות מתוגברים אימוני היחידות, ושר הביטחון נפגש השבוע עם בכירי העיר חיפה בניסיון להעביר את המסר העדין שחייבים להכין את העורף למלחמה שתכאב הרבה יותר משהכאיב לעורף הירי מעזה – שבינתיים פסק כמעט לחלוטין – וזאת בלי לעורר פניקה רבתי.
בשבועות הקודמים כתבתי כאן על הדאגה במערכת הביטחון מכניסתו לזירה של הטיל "זולפיקאר", בעל טווח של 700 קילומטר וראש קרב במשקל חצי טון, עם יכולת ניווט למטרה עד כדי דיוק של 60 מטר, לצד טיל החוף־ים "יאחונט" שיכול לטוס למטרתו במהירות עצומה, בגובה פני הים.
כעת נערכים לסכנה נוספת: שיגור מלבנון של להקות רחפנים מתפוצצים מסוג "שהאד", תוצרת איראן. הכטב"ם הזה חסין מפני שיבושים אלקטרוניים. כמו במקרה המנהרות, גם כאן מותר לתהות מדוע מערכת הביטחון עושה את מרבית מאמציה להתמודד מול האיום רק אחרי שכבר החלה מערכה בהיקף מוגבל מול חיזבאללה. את הנזק שמחוללים הכטב"מים האיראניים מכל הסוגים יכולנו לראות בשנים האחרונות בלחימה באוקראינה (איראן סיפקה את הכלים לרוסיה) ובהתקפה הפראית של הח'ותים על מתקני נפט בסעודיה.
כחלק מההכנות למלחמה בלבנון, צה"ל פועל ללא הרף לשפר גם את יכולות מערכת כיפת ברזל. השבוע ערכה מערכת הביטחון ניסוי ב"גרסה 9" של המערכת. הוא הוכתר בהצלחה רבה.
עודף מידע
יש תובנות גם מהמבצע שנערך השבוע בבית החולים בלב ג'נין, שנראה כאילו נלקח מתוך פרק בסדרה "פאודה". בראש ובראשונה, המבצע מלמד על עוצמת הלחימה היומיומית נגד הטרור ביהודה ושומרון, שמתקשה להרים ראש בזכות מבצעי סיכול כאלה, שאינם פוסקים. אבל לא לעולם חוסן. במערכת הביטחון יש חשש אמיתי מפני גל טרור גדול שעלול להתפרץ. האזהרות מחדדות את הוויכוח המתנהל בממשלה בסוגיית כניסת הפועלים מיו"ש לעבודה בישראל.
ועוד משהו: אחרי ה"פאודה" בג'נין הוציאו צה"ל, שב"כ והמשטרה הודעה משותפת, שמפרטת מה היה חלקו של כל כוח בפעולה, כולל כמה יכולות חסויות למדי של היחידה המשטרתית ללוחמה בטרור, ימ"מ, שמתעלה על עצמה משבוע לשבוע. ההודעה יוצרת את הרושם של "עודף מידע", שעלול לשמש את המחבלים בפעולה הבאה. כך לפחות חוששים הלוחמים עצמם.
