1. ליד השער הצהוב של אחד מקיבוצי דרום העוטף אנחנו מתארגנים בשיירה לכניסה לחאן־יונס. הצחוקים נמוגים באחת, וכולם מקשיבים לתדריך במלוא תשומת הלב. ההוראה לנו העיתונאים היא לא לעשות כלום אם קורה משהו, אבל אל תדאגו – לא יקרה. הדרך החוצה אל חאן־יונס ממזרח למערב מאובטחת בידי ארבע חטיבות שלנו, וגם אם תראו דמויות בחלונות ותשמעו פיצוצים – הכול שלנו. ואיכשהו, אני מאמין לבחור שמעביר את התדריך, צעיר ממני בהרבה, שפגשתי רק לפני כמה דקות. מרגע זה ועד היציאה בחזרה בעוד כשש-שבע שעות, אחוש הרבה תחושות ורגשות. פחד לא יהיה אחד מהם. כשעוברים את גדר הגבול הפרוצה מערבה ומתחילים לראות את בתיה החרבים הראשונים של חאן־יונס, נכנסים לעולם אחר. עולם שכמו נלקח מסדרות דרמה מלחמתיות ומסרטים שמתארים קרבות אפיים: ערים עשנות וחרבות, וצבא שדוהר לעבר ניצחון על אויב נסתר ומפוחד, שנמצא במנוסה ומנסה מדי פעם לזנב בכוחות.
2. ממדי ההרס בלתי נתפסים. בדרך ליעד שלנו, מרכז חאן־יונס על גבול מחנה הפליטים של העיר, אני מנסה לאתר בעיניי בניינים שלא נפגעו בידי כוחותינו. אין כאלה. יש מי שזכה להכיר מקרוב פצצה שהטיל עליו מטוס חיל האוויר, יש בניינים שנפגעו קצת פחות – אבל גם בסטנדרטים פלסטיניים לא נראה שמישהו יוכל לחזור לגור כאן בקרוב. צה"ל הפך את העיר השנייה בגודלה ברצועה – גדולה קצת יותר מתל־אביב – לתל חורבות שלא נראה כמותו מאז מלחמת העולם השנייה. ידע כל שלטון נאצי שזה מה שיקרה לעריו, בתיו, שכונותיו ואזרחיו אם יעז שוב לנסות לטבוח ביהודים.
3. מג"ד 101 של הצנחנים, יואב ספקטור, הולך איתנו ברחוב העסקים והמסחר הראשי של לב חאן־יונס. הוא השאיר בבית אישה ותינוק שנולד אחרי פרוץ המלחמה. ספקטור הספיק להיות בלידה ואפילו בברית, אבל עד כה שהה עם בנו הטרי 72 שעות במצטבר. "עוד יהיה לנו הרבה זמן ביחד", הוא מחייך בעודו מגניב מבטים ימינה ושמאלה לעבר חייליו, שמאבטחים את הציר כשאנו הולכים בין שברי אבנים, זכוכיות ואלומיניום. מבעד להרס אפשר להבחין בסימני הנורמליות שהייתה פה לפני המלחמה: מדרכות מסומנות באדום־לבן, חנויות מסודרות ואפילו יוקרתיות שמוכרות כלי בית, מוצרי טיפוח וספות. יש להם עניין עם ספות, לעזתים. החיילים מספרים שכמעט בכל בית שהם נכנסים אליו יש המון ספות שהם צריכים לדלג מעליהן, אבל לפחות בחנויות הפרוצות הם יכולים לנוח כמה דקות ולפוש על אחת מהן. כל אחד בוחר לעצמו צבע ומתיישב. הם מעדיפים את האדומות. צנחנים.
4. בכלל, זה אולי החידוש וההפתעה הגדולים ביותר שהחיילים מדברים עליהם: הנרטיב של העזתי המסכן, העני והדל, שחי בעיר הכי צפופה בעולם, נטולת תשתיות, עתיד וחזון, ולכן הוא שונא אותנו כל כך, מתפרק פה לרסיסים של אמת פשוטה: רוב העזתים חיו לא רע בכלל גם אחרי שבחרו בשלטון חמאס – עד שהחליט לפרוץ את הגדר ולטבוח בנו. בית הקפה במרכז מה שהיה מדרחוב עד לא מזמן קיבל השראה מסדרות טלוויזיה, בעיקר "חברים". קל לדמיין את האווירה העולצת והצעירה ששרתה פה, גם אם בטוויסט של ניינטיז: אווירה כיפית שהייתה מלווה בלוחות שש־בש, אינספור נרגילות, תפריטים שמציגים מחירים מעוררי קנאה (חמישה שקלים לפחית מוגזת, 15 שקלים לצלחת חומוס), וכמובן המון ספות שאפשר לשבת עליהן ולהתפנן. גם במחנה הפליטים, מספרים החיילים, רוב הבתים משדרים רווחה, חיים טובים גם אם פשוטים, ושוב, ים של ספות. רק דמיינו מה היה קורה אם הייתה בהם קצת פחות שנאה רצחנית כלפינו. מה היה קורה אילו המיליארדים ששופך עליהם העולם היו מופנים לשיפור רווחת התושבים, ולא לבניית מפלצת בטון ורצח מתחת לאדמה.
5. הפסיפס האנושי של החיילים מרהיב: דתיים וחילונים, קיבוצניקים ומתנחלים, חיילים בודדים שעלו מחו"ל כדי להתגייס וצברים עם משפחות ענפות בעורף, סדירניקים ומילואימניקים, בני"שים ומכיניסטים. חוץ מהציבור החרדי, שלא מיוצג פה למרבה החרפה וביזיון התורה, כל עם ישראל כאן ביחד.
גם המסרים כמעט אחידים, כאילו מישהו מדובר צה"ל עבר אחד־אחד והורה להם לומר את אותם המשפטים. אבל לא, זה מה שהם באמת מרגישים, וחשוב להם מאוד שבעורף ידעו זאת: "תנו לנו להכריע את חמאס, אנחנו מתקרבים"; "אנחנו חושבים כל הזמן על החטופים ואיך להגיע אליהם"; "ספרו על הניצחון שלנו כאן, שהולך ומתגבר, על הרוח העוצמתית, על ההקרבה והחברות"; "תהיו מאוחדים בעורף כמו שאנחנו כאן".
6. כמו בדרך פנימה, כך גם בדרך החוצה אנחנו ספונים בתוך "אכזרית" ממוגנת היטב. קשה להסביר את זה למי שלא נמצא כאן, אבל התחושה בטוחה מאוד. ובכל זאת, במוח יושבת המחשבה שבכל רגע עלול לצוץ מחבל עם RPG. אחרי חמש דקות נסיעה, כשאווירת ה"יאללה התקפלנו" כבר מתפשטת בגוף, פתאום עוצרים. כמה עשרות מטרים מאיתנו, על הציר שאנו נוסעים בו, הייתה הרגע היתקלות עם מחבלים. כשעתיים וחצי יעברו עד שנקבל שוב אישור לנוע, ואז גם יתברר שבתקרית נהרגו שני חיילים. כשאגיע הביתה יתברר שקרוב משפחה שלי נפצע בהיתקלות הזו.
זאת המלחמה שלנו. של כולנו. היא גובה מחירים כבדים אבל מתנהלת בתעוזה, בחוכמה, באומץ ובנחישות. שנים ארוכות מהיום עוד ידברו על השטיפה המרהיבה של צה"ל ברצועת עזה. כרגע, צריך רק לתת לו להמשיך ולנצח – עד הסוף של חמאס, ולא רגע אחד קודם.
