תשמעו סיפור, לפני כמה ימים קיבלתי שיחת טלפון מאישה מקסימה שאני לא מכיר. "שלום יאיר", היא אמרה בקול רועד מהתרגשות, "קוראים לי נעמי, אני נשואה למילואימניק שלא נמצא בבית כבר כמעט ארבעה חודשים, ויש לי שלושה ילדים. אני פונה אליך כי אני רוצה לקדם איזה פרויקט, אני לא מחוברת לתקשורת, לטלוויזיה, ואני חושבת שצריך לדבר בתקופה הזאת על דברים אחרים, לא רק על מה שרואים כל הזמן בחדשות, צריך לדבר על דברים אחרים". ככה נעמי אמרה.
ואני אמרתי לה, "אוקיי, על איזה דברים אחרים", ונעמי אמרה, "תשמע, אני אגיד לך, המדינה מחולקת עכשיו לתשעים ושבעה אחוזים, ולשלושה אחוזים", ואני אמרתי לה, "אוקיי, מה זאת אומרת", ונעמי אמרה, "יש בכל מקום שלטים, ביחד ננצח, יחד ננצח, אבל בפועל יש שלושה אחוז של אנשים שבאמת נותנים, שבאמת, שנמצאים עכשיו במילואים, אתה מבין", ואני אמרתי לה, "אה, לא, אני ממש לא מבין אותך האמת", ונעמי אמרה, "יש שלושה אחוזים בישראל שבאמת תורמים עכשיו, במלחמה, ומשלמים את המחיר, והשאר לא באמת תורמים ומקריבים", ואני אמרתי לה, "מה זאת אומרת, גם גננת ילדים שקמה בבוקר לעבודה כדי לגדל ילדים תורמת, וגם עובדי היי־טק שנלחמים על הכלכלה הישראלית, גם הם תורמים עכשיו למדינה המרוסקת שלנו", ונעמי אמרה, "כן אבל אני לא מדברת על זה, אני לא מדברת על זה".
וואי וואי וואי תקשיבו, נער הייתי גם זקנתי, ובחיים שלי! לא הייתה לי! כזו שיחת טלפון משונה! נעמי ואני שוחחנו במשך רבע שעה בערך, וגם אחרי רבע שעה, לא הבנתי מה היא רוצה! לא הבנתי מה היא מבקשת! לא הבנתי למה היא התקשרה אליי! זה היה כל כך מוזר. אני מקבל ביומיום הרבה שיחות טלפון, ורובן ככולן מתחילות ככה, "שלום יאיר קוראים לי תקווה ממרכז תקווה אני רוצה לבדוק אפשרות שתעביר הרצאה למתנדבי תקווה אשמח לקבל הצעת מחיר", כלומר, בדרך כלל כשמישהו פונה אליי אני מבין תוך כמה שניות מה העניין, ועם נעמי לא הבנתי כלום! השיחה נמשכה ונמשכה, ולא הבנתי מה היא רוצה ממני בעצם.
ורק בסוף השיחה שלנו, רק בדקות האחרונות, נעמי אמרה ככה כבדרך אגב, שהיא מרגישה שלא מדברים מספיק על נשות המילואימניקים שנשארות בבית עם הילדים, אף אחד לא מתעניין בסיפור הזה, מבחינת התקשורת אנחנו גיבורות, וזהו, ככה היא אמרה, אבל אף אחד לא מדבר על מה שעובר עלינו, אף אחד לא שם אלינו לב.
ופתאום הבנתי למה היא התקשרה אליי, פתאום הבנתי מה היא מנסה להגיד לי, בלי לומר זאת במפורש. פתאום קלטתי שנעמי כבר ארבעה חודשים לבד בבית עם הילדים, כבר ארבעה חודשים שהיא נלחמת, ושורדת, ולאף אחד לא אכפת, אף אחד לא שם לב, לכן היא פנתה אליי. זה מה שהבנתי. נעמי רוצה שמישהו יספר את הסיפור שלה. היא רוצה שמישהו ישים אליה לב.
וכשהבנתי את זה, איייי, ממש הרגשתי את הלב שלי מתחמם לי בתוך הגוף. פתאום הבנתי מה קרה כאן, ברבע השעה האחרונה. פתאום הבנתי את הדיבור המסורבל שלה, את הקול הרועד שלה, ואת התסכול שהיא ניסתה לפרוק.
בקולנוע, כשעובדים עם שחקנים, תמיד מדברים על טקסט, ועל סאבטקסט. יש את מה שהשחקן אומר, ויש את מה שהוא באמת אומר, מתחת למילים. וכמו בקולנוע ככה בחיים. אישה נחמדה יכולה לומר "צריך לדבר על דברים אחרים, יש שלושה אחוזים שתורמים", כשבעצם, מה שהיא אומרת זה, "אני רוצה שידברו על מה שעובר עליי, אני מרגישה שאף אחד לא שם אליי לב".
איייי, וברגע שהבנתי מה היא רוצה, אמרתי לה, "תקשיבי, אנחנו נמצאים בתקופה כל כך קשה, בהקשר הזה של תשומת לב. מעבר לכל המוות והעצב והפחד והחרדה, הטראומה של כולנו היא טראומה של תשומת לב, ככה אני מרגיש. יש כל כך הרבה סיפורים שמתרחשים עכשיו, יש כל כך הרבה כאבים פועמים, ונדמה שלאיש לא אכפת. אפילו משפחות החטופים, שיקיריהן נלקחו מהן, מרגישות שלא מדברים עליהם מספיק, אם בכלל, אז מה אנחנו נגיד, מי אנחנו שנדבר על תשומת לב".
הכול כל כך קשה עכשיו. אנשים איבדו את יקיריהם, אנשים שולחים את ילדיהם למלחמה, אנשים נמלטו מבתיהם, וכבר ארבעה חודשים שהם פליטים בארצם. יש ילדים קטנים שחבריהם לכיתה נרצחו, יש אנשים שיצאו למסיבת טבע וסיימו אותה עם פצע ירי בגרון, יש כל כך הרבה סיפורים, כל כך הרבה כאבים. למי יש זמן בכלל לדבר על הנשים שנלחמות על השפיות בעורף, למי יש זמן לדבר על סופרים ששקעו בדיכאון עמוק, למי יש זמן לדבר על צעירות שליבן נשבר, בלי קשר למלחמה, פשוט כי בן הזוג שלהן נפרד מהן, ועכשיו הן מתגעגעות וצמאות.
אנחנו בטראומה של תשומת לב. ככה אמרתי לנעמי. יש עכשיו כל כך הרבה סיפורים קשים שצריך לספר. יש כל כך הרבה לבבות כואבים שצריך לנחם. יש כל כך הרבה אנשים ונשים שזקוקים לחיבוק חם, לאוזן קשבת, לרגע רך של תשומת לב. אבל הטראומה עדיין כאן, המלחמה עדיין פועמת, וכל זמן שהיא כאן, יהיה לנו קשה להעניק תשומת לב לכל האנשים שראויים ללב הזה. שהרי בקושי לעצמנו אנחנו מתייחסים. איזה עצוב.
