דומה שהסוגיה הנפיצה של גיוס חרדים, המהווה את גולת הכותרת של יחסי החרדים שמספרם כיום נאמד בלמעלה ממיליון איש, הגיעה בעת הזו לשיאה.
תחושת האיום הקיומי-ביטחוני, שלא היה כמותה משנת 48, התעצמותו הדמוגרפית של הציבור החרדי ודרישתו "לשבת" סביב לשולחן ללא נשיאה בנטל הביטחוני מנגד, תוך אפיונו הפוליטי כימני ולאומי ולצד ההיעדרות המגזרית הזועקת לשמיים ממפת הנופלים – יצרה קונצנזוס במרכז הישראלי בדבר ההכרח לביצועם של שינויים מבניים שהפכו קריטיים לשרידותה של המדינה.
בבסיס הדיון חייבות לעמוד מספר הנחות יסוד, בלעדיהן ייוותר השינוי כאות מתה וימשיך להתגלגל לפתחה של המערכת המשפטית ללא כל תוחלת:
1. את הדיון על משמעויותיו יש לנהל בהקשר הרחב ביותר של השתמטות משירות צבאי-אזרחי. בישראל דהיום יש אחוזים רבים מקרב מועמדים לשירות שאינם משרתים שלא מטעמי דת ומצפון. תעשיית הפטורים הפכה למשומנת ויש להילחם בה בכל האמצעים וכנגד בני כל המגזרים.
2. הדיון בפטור החרדי ייחודי בהיותו מגזרי והינו בבסיסו ערכי-מוסרי, אך לאחר עשרות שנות התדיינות עקרה, דומה כי הצדדים נותרו מבוצרים בעמדותיהם הבסיסיות – ועל כן אין טעם לנהלו יותר.
3. יש להתעלם מקולות בעלי האינטרסים, הן בקרב החרדים בדבר אי-הזדקקותו ורצונו של צה"ל בהם, והן בקרב השמאל החושש מהדתה נוספת של צה"ל מעבר זו שלדעתו כבר מאפיינת את זרוע היבשה. לאלו ואלו יש אג'נדה ברורה, אך לצערם הם אינם מייצגים את רוב הציבור בישראל.
4. על הדיון להיוותר בזירה הפוליטית בלבד, ולא באמצעות המערכת המשפטית בשום מקרה.
5. את השינוי במגזר החרדי יוכל להוביל רק מי שרואה בערך לימוד התורה ושימור עולם הישיבות החרדי והציוני משום ערך עליון, הדורש טיפוח והקצאת משאבים מלכתחילה. הטבעי ביותר, איפוא, להובלתו – יהיה הציבור הדתי-לאומי והמסורתי. הובלת השינוי על ידי זוללי חרדים, דתיים וימנים לתיאבון, המרוחקים מעולמה של תורה, לא תוביל לדבר זולת העמקת השנאה בין מגזרי העם השונים.
6. מודל השירות הצבאי הציוני-דתי, המתרחש דרך המסגרות הישיבתיות – הסדר וישיבות גבוהות – ורבנים ואנשי תורה הלוחמים בשדה הקרב, מהווה את ההוכחה כי ניתן להיות בן תורה וחייל בו זמנית, וכי טענת החרדים לחילון ודאי הכרוך בשירות צבאי, אין לה על מה להישען.
7. הבנה כי הסוגיה נוגעת באמת בציפור הנפש של החברה החרדית, בצדק או שלא, גם אם מעורבים בה שיקולי נוחות.
8. העיסוק בסוגיית הגיוס חייב להיות לגופו של עניין, ולא נגוע ולו במאום ברצון נסתר ל"תירבות" החברה החרדית וחילונה באופן זוחל.
9. הפתרון יהיה נגוע מטיבו ומטבעו באי שוויון בפרמטרים של זמן השירות, מסגרת השירות המגדרית ואי הלימה לערכי השוויון המשפטיים, כמו ההתאמות שצה"ל ייאלץ לבצע בכדי לוודא כי לעולם לא תיווצר סתירה בין אורח החיים החרדי לבין השירות הצבאי, וודאי שלא במכוון.
10. הפנמה כי חרף הציפיות בראשית המלחמה, בשל ההירתמות האזרחית החרדית המרשימה – בפרט דרך ארגוני החסד וההצלה – לא יחול שינוי בעמדה החרדית הקלאסית בנושא הגיוס, ודאי שלא בהוראת גדולי ישראל החרדים. הנרטיב החרדי הקונצנזואלי שולל הגעה לפתרון מוסכם ומוסדר בסוגיה, ולכן על הפוליטיקה הישראלית החדשה שתתעצב לאחר המלחמה, יהיה "לעזור" לחברה החרדית להכיר כי הסוגיה אינה עומדת לבחירתו יותר בהיותה פיקוח נפש של ממש. אין די בארגוני ההצלה ובכיתות כוננות יישוביות. כלל ישראל דורש את השתתפותו ולו חלקית של כל בחור וטוב לשירות ביטחון.
11. הסכמה כי סנקציות בגין אי נשיאה בנטל הצבאי יהיו כולם במישור הכלכלי בלבד ולא במישור הפלילי. איש אינו מעוניין בכליאת בחורי ישיבה במדינת היהודים.
12. הבנות החרדיות תמשכנה ליהנות מפטור מוחלט משרות צבאי/אזרחי.
עיקרי תוכנית הגיוס החרדית תתבסס על מודל ישיבות ההסדר הציוניות-דתיות, כמפורט להלן:
1. כל הישיבות הגדולות/גבוהות החרדיות תהפוכנה בהגדרה לישיבות הסדר חרדיות.
2. על כל צעיר מהמגזר החרדי תוטל חובת גיוס בגיל 18 בדומה לבני גילו האחרים. פטור "תורתו-אומנותו" יוענק רק באמצעות הצטרפות למסגרת זו במסלול בני תורה (בני"תים).
3. אורך המסלול יהיה חמש שנים, כולל מסלול לאברכים נשואים בתוכו.
4. הגיוס לצה"ל יהיה בתום שנת הלימודים הראשונה בישיבה ,ובגיל חופף ל-18. יש לזכור כי בחורי הישיבות לומדים 3 שנים בישיבה קטנה (מקביל לכיתות ט'-י"א) ואז עוברים לישיבה גבוהה בשנה המקבילה לכיתה י"ב.
5. גיל הגיוס המוצע הינו קריטי בשל הרצון שלא לפגוע בגיל הנישואין בחברה החרדית, יאפשר לבני"תים להיכנס לעולם השידוכים כמקובל, ויאפשר לצה"ל ליהנות מהמתגייסים כשהם בשיא כוחם וללא מעמסה תקציבית מיותרת.
6. מכלל חייבי הגיוס במגזר, יוקצו בכל שנתון 15% פטורי גיוס "מצוינים" במיוחד ולצמיתות, ובמימון ממשלתי מלא של מלגת קיום. זהותם תיקבע בלעדית על ידי ראשי הישיבות והם יהוו את האליטה התורנית של עולם הישיבות.
7. חייבי הגיוס הקרביים, ולפי צורכי צה"ל, יתגייסו במסגרות פלוגתיות בלבד לפרק זמן של 15 חודשים, לאחריהם ישובצו כחיילי מילואים במסגרות פלוגתיות חרדיות אורגניות.
8. יתר חייבי הגיוס שאינם קרביים ובהתאמה לכישוריהם, ישרתו כקבוצה הומוגנית במערכים הטכנולוגיים בצה"ל ו/או במשרד הביטחון.
9. הנותרים, וככל שלא יידרשו על ידי צה"ל, ישרתו במסגרות ההצלה והסיוע החרדיות.
10. השירות בכלל המסגרות יתבצע בנלווה לשמירה קפדנית של אורח חייהם הייחודי של החיילים, תוך התאמתו אליהם מבחינת צניעות, כשרות, תפילות במניין, לימוד יומי קבוע וליווי ישיבתי צמוד, שיבוצעו בכפיפות ובבלעדיות למדור בני"תים ברבנות הצבאית הראשית.
11. השירות הנ"ל יהיה חובה על בסיס שמי למעט אוכלוסייה פטורה כמפורט לעיל.
12. מלש"ב מכלל המגזרים, למעט המגזר הערבי, שיבחר שלא למלא את חובתו מטעמי דת ומצפון, לא יינקטו נגדו צעדים פליליים כלשהם, אך המדינה תחדל מלתקצבו באופן גורף בתשלומים ישירים ועקיפים כגון קצבאות, הנחות מיסוי ארנונה ותחב"צ, שכ"ל אוניברסיטאי וכיוצא בזה, לא יונפק לו רישיון נהיגה, והוא לא יהיה זכאי להיות מועסק כעובד מדינה בכל מסגרת שהיא.
ברי כי ההצעה, ככל שהיא מנסה לאזן ברגישות בין הצרכים השונים, והגם שהיא מגיעה ממקום של הערכה ואהבה רבה ללומדי ומחזיקי התורה באשר הם, תיתקל בקריאות געוואלד ובניסיון להציגה כמי שמנסה לחרב חלילה וחס את עולם התורה בישראל, ולא היא.
אין לי כל ספק, אף לא קל שבקלים, כי ביצוע התוכנית – תוך הקפדה יתירה על שמירת המרחב החרדי האוטונומי בצה"ל – יפיל מחיצות ויגביר קירוב, ימנע שנאת חינם רבה, יסייע רבות לביטחון ישראל ללא פגיעה בכהוא זה בעולם התורה וכן יפסיק את העוול המוסרי והחברתי הכרוך בפטור המגזרי שאיבד כבר את דרכו מזה זמן רב.
