שנים עוד יעברו עד שנוכל להבין באופן אמיתי ורחב את זרמי העומק, ההשפעות והשינויים שאירועי החודשים האחרונים יביאו אלינו. אבל מי שמעוניין לראות את הניצנים לאותם זרמים, טוב לו להביט על עולם האמנות. אם נאזין למוזיקה החדשה שנוצרת, נוכל ללמוד יותר מכול על הנתיבים החדשים שנסללים בחברה, הצלילים המלווים אותה נותנים תמונה ברורה לגבי היעד שאליו אנחנו מבקשים להגיע.
בין שלל השירים שנכתבו לאור קולות הנפץ של המלחמה, גם אתניקס הוציאו שיר חדש, "אדמת אהבה". המראות הקשים של הטבח בעוטף וההבנה שחיינו מונחים על הכף עוררו בהם רגשות פטריוטיים כלפי ארץ אהבתנו, זו שאחרי שאלפי שנים התפללנו לחזור אליה, בעשרות השנים האחרונות היה נחשב כמעט משיחי לשיר לה. במילים של זאב נחמה יש איזו התחברות מחודשת לאדמה, איזו לאומיות שמתפרצת בטבעיות ושוטפת את ישראל. זו תנועה שבכלל לא מובן מאליו שמגיעה מאתניקס, לא בטוח שלפני 7 באוקטובר הם היו שרים בקלות את המילים האלו:
"בנפשי אגן עלייך / בגופי אהיה חומה / אעמוד בשערייך / לעצור כל מלחמה / אילחם על זכויותייך / אמלא את חובותיי / לחזק לך את חייך / כי חייך הם חיי".
ולא כי הם לא אהבו את ישראל, או כי הם לא ציונים, אלא שמלחמה הייתה מלאכה בזויה בעיניהם. זאב נחמה ותמיר קליסקי תכננו, כל אחד בנפרד, להתגייס ללהקה צבאית אבל אחרי שביטלו את הלהקות הצבאיות שניהם מצאו את עצמם עם נשק ואפוד – לוחמים. כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה כל אחד מהם הגיע לנקודה אחרת בכוחות הלוחמים, קליסקי אפילו נפצע. בעקבות הקרבות שניהם צעדו הרחק שמאלה בדעותיהם, נחמה אפילו העיד שהפך פציפיסט. בהמשך הם השתחררו מתפקידיהם ונפגשו בעולם המוזיקה.
בתחילת דרכם, כשעוד היו חברים בלהקת מוסקבה הם שרו שירי מחאה, רבים מהם נגד המלחמה בלבנון, נגד כיבוש ונשק, הם הניפו את דגל השלום. אבל מוסקבה לא צלחה את מבחן הקהל והתפרקה, ועל חורבותיה קמה אתניקס, האחות הצעירה והמוצלחת. בגלגול הזוהר יותר שלהם הם די זנחו את שירי המחאה וגם אלה שכבר כן נכתבו ופורסמו נשארו בשולי האלבומים. זו הייתה שמורת טבע שהיה להם חשוב לשמר, ובה הם הקפידו לרפרר למלחמה ההיא, שיצאו ממנה בחיים אבל מצולקים. אתניקס הפכה לאחת הלהקות המצליחות בישראל ובשנות ה־90 זכו ארבע פעמים בתואר להקת השנה.
באלבום התשיעי שלהם נכנס השיר "מחר אני בבית". הוא אמור היה להיות חלק משמורת הטבע הלבנונית שלהם, זאת אומרת שיר שנכתב מעיניו של חייל שמאס במשימה המשחיתה את נפשו ורוצה לחזור הביתה, שיר שולי וקטן, לא הלהיט של האלבום. אבל אחרי שורה ארוכה של הצלחות דווקא הפעם משהו לא עבד, הקהל לא התחבר לשירים והמבקרים עיקמו את האף. במקביל, גלגלי היציאה מלבנון התחילו לזוז, ההפגנות נגד המשך השהות של צה"ל שם גברו ותחנות הרדיו נתנו חיבוק דוב לשיר שאמר בפשטות את מה שהיה מאוד אופנתי אז, "נמאס לי לתקן עולם בארץ יריבה".חיילי צבא ההגנה לישראל, עם כל אהבתם למולדת, חשבו אז שיש לנו את הפריווילגיה למצות את העמידה על המשמר, להשאיר לאהבה לעשות את שלה. אז, לא היה מקובל לחשוב שהמלחמה אומנם רעה אבל האופציה שישחטו את כולנו רעה הרבה יותר. כך, בהתאם לאווירה של התקופה, "מחר אני בבית" הפך ממש להמנון.
אתניקס משקפת זרמי עומק בחברה הישראלית. היא שרה ויצרה אותם לאורך 40 שנות פעילות ופעמה בקצב תואם לכלל החברה. בכל מלחמה או מבצע חבריה הגיעו לחיילינו בגבולות השונים כדי לתת להם רגעים של הפוגה. אבל גם הרבה מעבר למלחמות, אתניקס ידעו לנגן בישראלית. בתחילת הדרך הם יצרו פופ ורוק שמשכו את אלפי מעריציהם אחריהם, בהמשך הם היו מסוללי הדרך של המוזיקה הים־תיכונית היישר ללב המיינסטרים (מתוך שלל הלהיטים ושיתופי הפעולה, העבודה שלהם עם אייל גולן על שלושת האלבומים הראשונים היא הבולטת ביותר) וגם בגלגולים הבאים, בכל פעם הם הצליחו להשתחל למרכז העשייה המוזיקלית ולמצב הרוח הלאומי.
השנים עברו ושוב אנחנו במלחמה עקובה מדם, כזו שנוגעת עמוק בשאלת הקיום הבסיסי שלנו. אבל הפעם קשה למצוא מישהו שנושא תעודת זהות כחולה שלא מבין את הצורך בצווי ה־8 שנשלחו כאן לכל עבר, שלא הביט בגאווה בלוחמים שיצאו להגן עלינו גם במחיר חייהם, שלא ראה בבהירות שהארץ הזו היא כיפת הברזל של ההישרדות שלנו. וגם הפלייליסט שוב עוסק במלחמות אבל נשמע שונה.
הרוח הפוליטית המסורתית של אתניקס – שב"מחר אני בבית" הצהירו "לא רוצה להיות גיבור" – לכאורה לא ממש מתכתבת עם הפזמון של "אדמת אהבה":
"ואם צריך למות למענך אני אפול על חרב אלף פעמים
כל פעם מחדש אני אמות כדי לחיות איתך
ואם צריך לחיות למענך אני אחיה איתך לנצח נצחים
כל פעם מחדש אני אקום כדי להיות איתך.
לחיות איתך – להיות איתך – להיות שלך לעולמים"
אבל החיים לא עוברים לידם, משהו זז. אולי העובדה שזאב נחמה חי איזו תקופה בקיבוץ בארי השפיעה עליו, אולי הלך הרוח הכללי בימים שבהם השיח הציבורי נע סביב המילים קונספציה, התפכחות ואפילו חשבון נפש ושינוי תודעה. בכל אופן, השיר של אתניקס פותח לנו חלון לעבר המקום שבו מונחת החברה הישראלית היום, על שינויים שיכולים לקרות ועל אהבות ישנות שיכולות להתעורר.
