בבקשו לקדם חברת מופת, מבקש ד"ר מיכה גודמן "לא לחזור לריב". לדבריו, הדרך היחידה לרפא את הקיטוב החברתי הוא במפגשים מתמשכים ובלתי-אמצעיים בין בעלי דעות מנוגדות, בהן עתידה להתגלות האנושיות המשותפת המתעלה מעל הדעות, המשוקצות, לכאורה. ברצוננו לתהות על עצותיו של גודמן הלכה למעשה, ולהצביע על הסכנות המסתתרות בין השורות.
בפתח הדברים נזכיר שיחת יוטיוב שהתקיימה פחות משבועיים לאחר הטבח ("שאלות פילוסופיות בימי שבר וכאב עם ד"ר מיכה גודמן", 17.10.23) בה הביע גודמן חרטה על טעויותיו בהבנת החמאס ומניעיו, ואף הרחיק לכת ופקפק בעיקרי תובנותיו על החברה הישראלית ועל טבע האדם. "אחרי המלחמה אני בוחן הכול מחדש", הכריז. "כל האמונות שלנו צריכות להיבחן מחדש". האם פרק הזמן הנדרש כדי לנסח חזון מחודש לחברת מופת הוא שלשה חודשים?
לגופם של דברים, ברצוננו להסתייג מן המגמה המסתמנת בפועל מעצתו של גודמן בדבר מניעת "ריבים". אם כוונתו למניעת התלהטות יצרים וסכסכנות מכוונת, הרי זו ודאי עצה מבורכת. אך אם כוונתו לטאטא דעות "לא נאות" מתחת לשטיח ולעודד "קונצנזוס ישראלי" של חשיבה עדרית כנועה ובלתי-מתעמתת, אנו שוללים זאת בתוקף ורואים בכך את אחד הנגעים הראשיים שאפשרו את זוועות החמאס.
תמימות דעים שררה בין בכירי המערכת הביטחונית והפוליטית, וביניהם רבים משומעי לקחו של גודמן, על היות החמאס "מורתעים", "פרגמטיים" ו-"גורם אחראי". הימין האידיאולוגי, שסבר שחמאס הואLow-Tech Nazis (נאצים בעלי טכנולוגיה ירודה), הוקע כגזענים נבערים, מחרחרי מלחמה שדעותיהם לא ראויות לבוא בחוגי מקבלי החלטות ובמות התקשורת. למרבה הזעזוע, הדעות הבוטות שהביע ד"ר מיכאל בן ארי התבררו כמנבאות אך אפס קצהו מזוועות 7.10. בניגוד לדבריו החוזרים ונשנים של גודמן, לא כל העמדות בשאלה זו היו שגויות באותה המידה.
מתן מקום לדעות
האמת אהובה מכל, ורק בעזרתה נבנה יסודות ברי קיימא. אין שום סיבה שהאמת תימצא תמיד באמצע, ודעות מתונות (מוטב נאמר "כנועות". אין שום דבר מתון בעמדות היוניות שהביע דוד גרוסמן) יכולות להתברר כמסוכנות ביותר.
בפועל, דיקטטורה של הקונצנזוס היא תרבות ביטול עם חיוך. זכותם ואף חובתם של אינטלקטואלים לומר את האמת במלואה ללא משוא פנים, גם אם היא תכעיס אנשים חשובים, ואף מגזרים שלמים. הפתגם האידי הגורס כי "רב שאינו מכעיס איש אינו רב, ורב שמכעיס את כולם אינו בן אדם", תקף גם לגבי אינטלקטואלים שאינם רבנים.
גודמן אינו גומל עמנו חסד בקנאותו הסמויה לקונצנזוס. הדרך היחידה לבירור האמת היא בעזרת שיח בין כל הדעות המנומקות כולן. ברגע שדעות לא נעימות מושתקות, שיח כנה בין אנשים ראויים אינו מתקיים ברשות הרבים, ונפער חלל לפעילותם של שחקנים בלתי ראויים, תאבי כוח ומחרחרי ריב ומדון, שממילא אינם משחקים לפי כללים כלשהם. ומכיוון שכוחות חיוניים לא קיבלו במה, ואדרבה, זכו למכות וגידופים, נותרה לחסידיהם האפשרות לתסוס עד להתפרצות האלימה הבאה.
מוטב יעשו האינטלקטואלים כולם אם יקפידו על מתן מקום לדעות כולן, ואף יקפידו להוקיע את השחקנים הבלתי-ראויים בתוך המחנה שלהם. נזכיר שזמן קצר לפני הטבח, מתמודדת מטעם מפלגת מרכז על ראשות עיריית תל אביב ציטטה מבלי משים וללא כל מחאה מהיסטוריונים, את קרל לואגר, ראש העיר הנאצי הראשון, בקביעתו "פה אני קובע מיהו יהודי", בניסיונה להתריס נגד שומרי המצוות בעיר.
המסע שיכונן חברת מופת
וכמה מילים על חברת מופת. על פי רוב, מצוינות וכישלון ניתנים למדידה. לא דיבורים ערטילאיים על אידיאלים יביאו את הגאולה, אלא עמידה מדויקת על טיב הביצועים שלנו, ופיתוח המיומנות – הנחשבת כיום כתועבה מוסרית בחוגי פי. סי. – לקרוא להצלחה ולכישלון בשמם, להראות את כל הגרפים הנכונים, ולהמליץ המלצות מתאמיות.
האמת במלואה תתברר לעתים כמורכבת מאוד, ולעתים כפרובוקציה נוראה. האם למשל, ניתן יהיה, בהירגע הרוחות, לדון בטיעון שהרוגי בארי, הי"ד, נהרגו למען קדושת עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, בלי שהאמינו בכל אלה? מה משמעות הדבר?
בין הנרצחים היו פעילי שלום קיצוניים. האם ניתן לתהות בקול רם על בירור יסודות אידיאולוגיים או פסיכולוגיים בלתי ראויים במחנה השלום, ולא להסתפק בדיבורים אודות כוונות טהורות ומעשים שגויים? איננו נביאים, ואיננו מציעים שחטא זה גרם למותם, אם כי חטא אחר בהחלט גרם למותם באופן אמפירי: תמיכתם בהתנתקות. מה המסקנה מכך?
מעבר לקביעה "כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחניך", הסיבה העיקרית שבגינה מתגלה אחווה עצומה בשורות המילואימניקים היא התכלית, ה-Telos של הלחימה: הישרדות פיזית של עם ישראל, מטרה מוסכמת על כל. ברגע שנטפס עד פסגת סולם המורכבות ונבקש חברת מופת, שם לא תיתכן תמימות דעים שכזאת. ההכרה המוצעת באנושיות המשותפת טובה אך במעט מן ההכרה בבסיס הכימי הפחמני המשותף לכל היצורים. מוטב יהיה להתמודד באופן מעמיק ומדויק ככול האפשר ככול האפשר עם הדעות של הזולת, בלי לקבוע מראש שבסוף הדיון יכון לא קונצנזוס ולא פשרה.
חיפוש אמת ללא קביעת כל מסקנות מוקדמות הוא המסע הרוחני האמיתי שיכונן חברת מופת. יש משהו תמוה במגוון מכינות קדם-צבאיות המכריזות על פתיחות, מבלי שאיש מבין בוגריהם חזר בתשובה או התנדב באגודת אפרת. האם אלו אינן אפשרויות לגיטימיות לאדם חופשי?
נציין בצער, שגודמן נמנע מלהתארח בבמות מכובדות של החולקים על דבריו, בהן תישאלנה שאלות נוקבות בנימוס מלא. בכך הוא מצטרף לאינטלקטואל ציבורי נוסף, יובל נוח הררי, שמעולם לא נצפה מתראיין בבמת ימין בכל רחבי הגלובוס. מוטב נשוחח פנים בפנים עם החכמים והמתורבתים שביריבנו הפוליטיים ונשמע האמת מכל מי שאמרה. אחרת, השיח הציבורי הקונצנזואלי יישאר תרגיל הונאה שבטי עם סוף עצוב חוזר ונשנה.
