חיילים שבים משדה הקרב. מביאים איתם הביתה את הקולות, הריחות, המקומות, החברים. רבות כבר דובר על הרג "חפים מפשע" או "בלתי מעורבים", ודיונים אתיים מסועפים נערכו על כך: האם הדבר מותר כאשר קיים צורך מבצעי? האם לסכן חיילים לשם כך? מי הם אותם "חפים מפשע" באוכלוסיית האויב? כיצד ליצור את ההבחנות הדרושות בשטח? אבל ייתכן שהשאלה הדוקרת עבור מי שהיה שם היא איך חיים עם זה. מה לחשוב, מה להרגיש, איך לעבד; ועבור אלו שמקבלים אותם – כיצד לתת מענה, כיצד לתמוך, כיצד להקל.
בשורות הבאות אעיין במדרש קשה ותמוה, שבו דנו חכמים בהרג חפים מפשע בידי ההשגחה, מיד ה'. הכתוב בספר משלי (יג, כג) מתאר כי "רָב אֹכֶל נִיר רָאשִׁים וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט". יש בעולם דברים שאינם הוגנים וצודקים: יש שמתעשרים כתוצאה מפעולותיהם של בני אדם שנותרים עניים (אוכל רב שהוא פרי עמלם של ה"רשים"), ויש הנספים בלא שהיו ראויים להיספות, בידי אדם או בידי שמיים.
כיצד יש להבין קביעה זו של הכתוב אם היא מכוונת אל השמיים? נחלקו בכך חכמים במדרש:
רבי שמלאי שאל לרבי יונתן: מאי דכתיב "ויש נספה בלא משפט"?
אמר לו: בלא משפט מקומו. [משל ל]אחד שנשתלח לגבות בני טבריא ובני ציפורי, כשהיה גובה בטבריא ראה אחד מציפורי, עמד ותפשו. אמר לו: מציפורי אני! אמר לו: יש בידי כתבים מציפורי לגבותה. ולא הספיק לגבות בני טבריא עד שבאת רווחה לציפורי, ונמצא נספה בלא משפט מקומו.
ר' לוי אמר: [משל] לדובה שהיתה משכלת בחיה, ולא מצאה לשכל בחיה ושכלה בבניה.
רבי סימון אמר: [משל] למגל כוסחת כובין ולא שלם לה שושנה ולא שלם לה (בראשית רבה מט, ח).
שלושה משלים, שלוש תשובות, שהן גם שלוש מדרגות והבנות שונות באי־הצדק ובמערכת הגמול.
לדעת רבי יונתן, המצב של "בלא משפט" הוא מצומצם מאוד – עניין של טעות בירוקרטית. בשעה מסוימת קיים חוב לבני טבריה ולבני ציפורי. הגובה, איש המס, ניגש לבן ציפורי בהיותו בטבריה, על סמך החוב הממשי שאכן קיים באותה שעה. אלא שמאוחר יותר, כאשר סיים לגבות בטבריה, כבר נפטרו בני ציפורי מהחוב. אותו בן ציפורי שהיה בטבריה "נספה" משום שהגובה תפס אותו מוקדם יותר, "שלא במקומו" – שכן בסופו של דבר הוא היה יכול להיפטר מהחוב.
לדעת רבי לוי אין מדובר בטעות של גובה מס, אלא בהתפרצות של רגשות קמאיים השייכים לממלכת החיות. "דב שכול" הוא תיאור לעונש ממלכת ישראל בידי ה' – "אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם" (הושע יג, ח). הדוב מלא בצער ובזעם על האובדן שנגרם לו, והכוח שהוא מפעיל הוא רב וחסר פרופורציות. אלא שהמדרש מוסיף שאותה דובה שכולה, שפוצעת והורגת חיות אחרות, בסופו של דבר אינה מבחינה כלפי מי היא מפעילה את כוחה, ומפנה את הזעם כלפי בניה שלה (אותם בנים שבגללם היא שכולה!).
לדעת רבי סימון המשל הוא אחר, ולקוח מהתחום המכני. ישנו מגל החותך קוצים (מי מפעיל אותו?) ללא הפסקה. הוא פועל כלפי הדברים המפריעים לצמיחה בשדה, אבל הוא אינו חדל והתנועה שלו ממשיכה, וכך נכרתת גם השושנה. חסרה כאן אפילו אותה הבחנה שלאחר מעשה, שקיימת בשני המשלים הקודמים.
יש כנראה חשיבות עקרונית בידיעה שהעולם אינו מתנהג תמיד על פי הצדק, עד כמה שהדבר מרתיע ומעורר תהייה. הדיון להלן איננו נסוב על דרך הפעולה לכתחילה, אלא על דרך העיכול של מאורעות אלו בדיעבד. גם אם יכולות להימתח זיקות בין הצדקה שבדיעבד והצדקה שמלכתחילה, החסרונות המקופלים במשלים הללו כדרך פעולה גלויים מאוד, ויש להקדיש לכך דיון נפרד.
בירוקרטיה, רגש ואוטומטיות
המדרש מצייר אפוא שלוש דרגות ביחס להשגחה: האדם, החיה והמכונה.
הדרגה הראשונה, הטעות הבירוקרטית, שייכת למדרגת האדם ולהבחנות מורכבות שבן אנוש מסוגל לעשות. היא אינה נובעת מרגש, ואינה מעוניינת להזיק או להכאיב. יש בה מעשה מתבקש, אולי גם שלֵו ונינוח, של גביית חוב מוצדקת מצד עצמה, אלא שבמהלך עניינים אחר היה אפשר להיפטר מהחוב. ייתכן גם שהחוב ששולם לפני הזמן בטבריה הוא שיצר את האפשרות להקלת החוב בציפורי. אבל החוב, אותה מידת הדין המנכה ומנקה, אכן קיים, ויש לו גבייה בידי אדם המופקד על כך: "אחד שנשתלח" – תיאור הנשמע אפילו אנונימי ואפרורי.
הבנת ההשגחה האלוהית, לדרך זו, היא כשל סילוק חובות סדורים וענייניים: "כל האומר הקב"ה ותרן הוא – ייוותרו חייו" (בבא קמא נ, א). במשל אומנם ייתכן שה"חוב" עצמו הוא שרירותי – מדוע לגבות מבני טבריה וציפורי? מפני מה נתחייבו? אבל המדרש מדלג על הפן הזה. הכול נעשה ב"משפט". ובתוך המשפט, יש מי שנספה בלא משפט. אדם שגבו ממנו בטעות שלא במקומו. אבל בזמן שגבו ממנו, היה ראוי לגבות ממנו.
הדרגה השנייה, החייתית, שונה בתכלית. כאן גם קשה לדמיין את הנמשל. כיצד אפשר להבין צדדים "חייתיים" שפועלים בתוך מערכת ההשגחה? וכי יש שם מציאות "כואבת" שמגיבה ממקום פגוע, נפשי ורגשי?
החיות מבליחות בלא מעט מקומות בעולם האנושי. יחידות בצבא מאמצות סמלים, שמות וקריאות מורל של חיות ("פלוגה ג' אתם חיות? כן המפקד!") – גולני חתומים על "קופי הדממה", הצנחנים מתהדרים ב"אפעה", "צפע", "פתן" ו"שרף", ההנדסה ברכבים "נמר" ו"פומה" (ו"אכזרית" ו"דרקונית"), והגנת הגבולות ב"קרקל", "ברדלס", "פנתר" ועוד. השבטים נמשלו לחיות – אריה ושור, חמור ונחש, אילה וזאב. כך גם הופיעו על דגליהם (במדבר רבה). חכמים קראו לאדם לשלב תכונות מִשל החיות בעבודת ה': "יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר: הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר וְרָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם" (אבות ה, כ).
מהיכן כל זה מגיע? מהי מקומה של כל אותה "חייתיות" ביחס לאדם? לרוב, כאשר מדברים על מערכת "חייתית" הקיימת באדם, היא שמורה לעיתות מצוקה והישרדות. אך ככל הנראה אפשר להשתמש בחלקים ממנה ומתכונותיה לתכליות נוספות, כגון לעבודת א־לוהים, ויש בכך תועלת ואף הדר. הסכנה שבמערכת זו, כפי שגם עולה מהמדרש, היא חוסר ההבחנה, עליית הרגש על גדותיו ופגיעה בדברים יקרים וקרובים. "ושכלה בבניה".
על כך יש להוסיף כי גם את המרכבה שראה יחזקאל נושאות חיות. במערכת האלוהות קיימים "שרפים", "חיות" ו"אופנים" (המקבילים בצורות מסוימות לאותן דרגות שבמדרש – האדם, החיה והמכונה). כאשר הקב"ה מכה את מצרים בבכוריהם, מתואר "משחית" חסר הבחנה שמסתובב ברחובות. "כיון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים" (בבא קמא ס, א). חיות אלו הם חלק ממערך מורכב של משרתים שמוציא לפועל את דבר א־לוהים.
ומה בדבר הרובד המכני? האם ייתכן שישנו רובד "עיוור" ו"ממילאי" בעולם, הפועל על מסילתו ולא עוצר? על פניו, מוכרחים להתנגד לטענות ממין אלו:
"שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ דָעַת" – אלו ישראל שממליכים להקב"ה בכל יום ומייחדין שמו ערבית ושחרית. "וְלֵב כְּסִילִים לֹא כֵן" – אלו המינין שאומרים אבטומטוס הוא העולם (ילקוט שמעוני משלי, טו).
המדרש מנגיד כאן בין ייחוד שמו של הקב"ה, ובין טענות שלפיהן יש רובד "אוטומטי" בעולם. ואולם בסופו של דבר קיים גם רובד כזה במחשבת חז"ל והראשונים – כגון "מזלות" או חוקי טבע קבועים ונוקשים, העלולים לפגוע בצדיקים בלי הצדקה ובלי לשים לב. יש בגורמים אלו משהו אימתני אף יותר מאשר החיה, ולא לחינם הם עוררו מחלוקות עזות לאורך הדורות.
גדלות, קטנות וסתמיות
שלושת הרבדים הללו של ההשגחה, חוסר ההבחנה בשלוש מדרגותיו, הם גם שלוש צורות של עריכת מלחמה: כגובה חוב, כחיה פצועה וכמכונה עיוורת. אפשר לראות את ההשתדלות שעושה מדינת ישראל לנהל מלחמה כבני אדם, בשיקול דעת ואבחנות משפטיות, ואת אותם חפים מפשע (בהנחה שיש כאלו בעזה) כנפגעים מתוך גביית החוב הצודקת. אפשר לשמוע את התביעה של רבים בישראל להסיר את הכפפות ו"להילחם כמו חיות", להכות מכות כואבות ונקמניות באויבים. ואפשר לשמוע את העולם הצובע את מלחמות ישראל בצבעים של "מכונת מלחמה עיוורת", העוסקת בהשמדה שיטתית.
למען האמת ישנם סוגים שונים של לוחמים, ולעיתים בתוך אותו לוחם קיימים מצבים משתנים. כאשר יש בו סבלנות וכוח ו"מוחין דגדלות", הוא עושה מלחמה בקור רוח, מתוך התבוננות בתוכנית המלחמה ובתכליתה, מתוך שיקול דעת ומשפט. אם תוך כדי המלחמה נהרג אדם שאיננו מעורב, הוא נהרג "שלא במקום", מתוך מידת דין מוצדקת הפועלת במקום. נוסף על כך, המשל של "גובה המיסים" כולל את הידיעה שמעל הגובה יש מלך, שהמס נגבה בשליחותו ולמענו. את התודעה הזו מאפשרת רק צורת האדם, צלם א־לוהים שבו.
אך לעיתים מסתלקים המוחין הללו והאדם שרוי בקטנות. הוא נאבק לשרוד מתוך רובד קמאי ורגשי יותר. הוא חבול ופצוע או כועס וזועם, הוא עייף ורעב או שכול ודואג. זהו כורח שלעיתים יש בו גם צורך, והרובד הזה מתגלה כמדויק, יעיל ונחוץ בשדה המערכה. אולם כאן גם הטעויות הן קריטיות והן נוגעות גם להישרדות עצמה, של הלוחם ושל חבריו.
ולעיתים המצב קשה אף יותר, וההווה הופך לסתמי ולמצב של אדישות מתמשכת. הולכים ויורים והורגים וכבר לא זוכרים את הימים ואת המקומות. הכול אפור, והאדם כבר אינו מתרגש – גם מטעויות וגם מהצלחות. כל אלו חוויות מוכרות ומתועדות.
השאיפה המתמדת היא לעלות, ממכונה לחיה ומחיה לאדם. על הלוחם לדעת את תכלית המלחמה ולהיות מרוכז ושלו, לגבות את החוב, לעשות מלחמה "על יחוד השם". אולם לכל הפחות אפשר לקבל בהבנה גם את המצבים האחרים. קשה להישאר כל הזמן למעלה, ואפשר להפנים שיש גוונים של עבודת א־לוהים גם כ"חיות" וגם כ"אופנים", בתוך ובאמצעות המצבים הללו. השגיאות המתרחשות במצבים אלו אפשריות להכלה ולעיכול במסגרת הידיעה שגם ההשגחה (!) נוהגת כך, גם אם עדיין לא עלתה בידינו תשובה מדוע. היא נגלית לנו לעיתים ב"גדלות", לעיתים ב"קטנות" ולעיתים ב"סתמיות" מבהילה. ועולה כאן כמאליה לשון חכמים (קהלת רבה ז, לג): "אל תהי צדיק הרבה – יותר מבוראך".
הרב עוז בלומן מלמד בישיבת ההסדר ברכת משה במעלה אדומים ובאוניברסיטת בר-אילן
