כתושבת נתיבות אספר שההקפות הסמליות שערכנו עם הילדים בממ"ד חיזקו אותנו ואפשרו לנו להתפלל על כוחותינו ושכנינו
מבחינת תוכנו העצמי של "שמיני עצרת", ודאי שזה יום הראוי לציון, בפרט לאחר המאורעות. בין ב"תפילת הגשם", תפילה שאצל אשכנזים נאמרת באווירת ימים נוראים של ממש, ואצל עדות המזרח מקבלת משמעות של זכות אבות והחיבור בינם ובין התפילה לשפע טוב; ובין ב"הזכרת נשמות" אצל האשכנזים, שלטעמי ראוי שכל העדות יאמצו בחג הזה.
גם מבחינת תוכנו של יום שמחת תורה ראוי לציין שהשמחה איננה סתמית. מדובר בשמחה בתורה ובשייכות אליה ולנותן התורה. זוהי שמחה ביכולת שלנו לחתום מחזור של לימוד ולפתוח אחד חדש, ביטוי של דופק קיומי יהודי מאז מעמד הר סיני. על אף היחס הרווח להקפות, שנע בין חדוות הריקוד והשירה ובין מיאוס ורצון "לתקתק" ולסיים במהירות, ההקפות אינן סתם שמחה מתפרצת. הן חלק מן התפילה שיש בו תפילה וזעקה. בכל הנוסחים המוכרים לי מופיעה התבנית "הושיעה נא, הצליחה נא".
דווקא אחרי מאורעות תשפ"ד נדמה לי שעלינו לזעוק, להתפלל ולהקיף ביתר עוז, ולא לצמצם. מספר ההקפות הוא כמספר ההקפות סביב חומות יריחו עד לשבירתן, ודרכן עלינו להתפלל על חיבורנו לדופק היהודי הנצחי שהוא הוא "משיב הרוח", לשבירת החומות בינינו ולניצחון מוחץ על הקמים עלינו לכלותנו. ואם יש הרוצים לציין בהקפה מסוימת את הזיכרון, אפשר להציע לערוך הקפת ניגונים נעדרי מילים, כי מה יש עוד לומר. או הקפת פיוטי יום הכיפורים וימים נוראים, שיש בהם התבוננות פנימית שקטה.
בכל זאת אציע שינוי בסדרי התפילה החל מהשנה הבאה, שינוי שיש בו הטבעה של הזיכרון לדורות. הייתי מציעה לאמץ את מנהג עדות המזרח ולערוך את ההקפות בסיום התפילה. לא לצמצמן כאמור, אלא לתת להן את המרחב והזמן שלהן, אבל כן לאפשר לתפילה ולזעקה שבה, כמו בנוסח האשכנזי בתפילת הגשם, "לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למוות", לקבל את מקומן. שמיני עצרת שהוא גם שמחת תורה. שמחת תורה שהוא גם שמיני עצרת.
בנימה אישית, כתושבת נתיבות, אספר כי שעות רבות במהלך החג האחרון שהינו בממ"ד, תוך תמרון בין האזעקות ובין החשש מחדירת המחבלים. בחלק מהזמן ערכנו הקפות משפחתיות סמליות עם הילדים, לא רק כדי להעביר את הזמן אלא גם מבחינה מהותית. בלב שלם הרגשתי איך המילים המקיפות את ההקפה מחזקות אותנו ומאפשרות לנו להתפלל על כוחותינו ושכנינו. בגדול לא ידענו אז מה התרחש אצל אחרים, בוודאי לא ברמת ממדי האסון שהתבררו בהמשך.
לא ניתן לאויבינו הקמים עלינו לכלותנו את שמחת התורה שלנו, את היכולת שלנו לבחור לשמוח, לרקוד ולהתפלל. בנקודת האמת הזאת הם לא ייגעו.
להבנתי אנחנו נדרשים למלא עוד יותר את החלל ביום הזה, ולשלב כראוי בין ממדיו השונים. לשמוח בעצרת החותמת את סוכות ואת חגי תשרי ולשמוח בתורה. וביום החמישים־ואחת מראש חודש אלול, לזעוק יחד "הושיעה נא הצליחה נא, עננו ביום קראנו".
