מנקודת מבט ישראלית, תגובתו של האפיפיור פרנציסקוס למלחמת ישראל-עזה בהחלט הייתה מאכזבת. פרנציסקוס, לצד קריאה לשחרור החטופים, קרא גם להפסקת אש מיידית, והשווה שוב ושוב בין מעשי החמאס למעשיה של מדינת ישראל. אם זה לא מספיק, הוא גם קרא להתנהלות הישראלית "טרור", במקביל לזו של החמאס, וסירב לחזור בו גם כאשר נתקל בתגובות הזועמות של מדינת ישראל.
כמי שעוקב אחרי פעילותו וכתיבתו של האפיפיור, כלל לא הופתעתי. פרנציסקוס נוקט בקו עקבי לגבי סכסוכים אלימים ברחבי העולם – קו המתנגד לחלוטין לכל מלחמה ומתייחס לכל פעולה שיש בה כדי פגיעה בגוף ובנפש כאל טרור. כך למשל, גם במלחמת רוסיה-אוקראינה האפיפיור סירב לתמוך בפעולות ההתקפיות של אוקראינה וקרא לסיום המלחמה ללא תנאי. האוקראינים זעמו על עמדתו של האפיפיור, המסרבת להבחין בין רוע צרוף לבין הכרח בל-יגונה, ממש כפי שזעמו עליו הישראלים.
עמדה זו של פרנציסקוס היא כלל לא ברורה מאליה בכל הנוגע לדוקטרינה של הכנסייה הקתולית. הכנסייה אחזה ב"תיאוריית המלחמה הצודקת" במשך למעלה מאף שנה, עוד מימי אבות הכנסייה. למעשה, הדוקטרינה הקתולית מכירה עד היום בתיאוריית המלחמה הצודקת, והיא מובאת בפסקה 2309 של הקתכיזם הקתולי – ספר החוקים המחייב של הכנסייה. ישנם ארבעה תנאים המובאים שם לפתיחה במלחמה צודקת:
- הנזק שגרם התוקף לאומה או לקהילת העמים חייב להיות מתמשך, חמור ובטוח.
- כל שאר האמצעים לשים קץ [לסכסוך] הוכחו כלא מעשיים או לא יעילים.
- חייבים להיות סיכויים רציניים להצלחה.
- אסור שהשימוש בנשק ייצור רעות והפרעות חמורות מהרוע שיש לחסל.
כמובן, ניתן לשאול האם מדינת ישראל עומדת בהצדקות הללו למלחמה צודקת (נראה כי סעיף ד הוא ללא ספק המורכב ביותר). אבל לאפיפיור, כך נראה, אין זה משנה. הוא שולל כל מלחמה באשר היא. כאן המקום לציין כי פרנציסקוס לא לבד. כבר יוחנן פאולוס השני, האפיפיור האגדי אשר עמד בראש הכנסייה קרוב לשלושה עשורים, הביע התנגדות נחרצת למלחמת המפרץ, באומרו כי הוא כלל לא בטוח שבעולם טכנולוגי בעל נשק קטלני כמו שלנו – קיימת אפשרות למלחמה צודקת.
אם כן, במבט ראשון נראה היה כי מתנהל כאן שיח חירשים בין הכנסייה הקתולית למדינת ישראל. הישראלים לא מבינים למה האפיפיור נגדם, בזמן שזה האחרון סך הכל מתמיד בהתנגדותו לכל מלחמה באשר היא. אפשר בהחלט לבקר את עמדתו המוסרית של האפיפיור ביחס למלחמה צודקת, אבל אין לייחס לה אפליה לרעה כלפי מדינת ישראל כתופעה יוצאת דופן.
אולם, בחלוף הזמן החלו לחשוד הישראלים, ואיתם יהודים רבים מהעולם, שמא יש כאן עוד משהו ברקע. רבים שאלו את עצמם האם האפיפיור ביקורתי לא רק כלפי מדינת ישראל, אלא לעם היהודי בכללו. הייתכן כי העוינות של ראש הכנסייה הקתולית נובעת ממניעים עתיקי-יומין הנוגעים ביחסי יהודים-נוצרים משחר ההיסטוריה המשותפת להם?
פניות רבות שהתקבלו אצל האפיפיור מיהודים רמי-דרג ברחבי העולם לא זכו מענה, ונראה היה שיחסי היהודים והכנסייה הקתולית עומדים בפני משבר חדש, כזה שלא ידעו כמותו מאז התחלת שיקום היחסים לפני כ-60 שנה.
אבל נראה כי המכתב ששלח השבוע האפיפיור ל"אחיי ואחיותיי היהודים בישראל" שם סוף למשבר הזה. פרנציסקוס הביע אמפתיה ליהודים יושבי הארץ ולכאבם בעקבות הזוועות שעברו, הודיע על מלחמה בלתי מתפשרת באנטישמיות ובאנטי-יהדות, והתחייב לשמור על הקשר הייחודי שיש לכנסייה הקתולית לעם ישראל.
מעניין לציין כי המכתב נכתב במענה לפנייתה של ד"ר כרמה בן יוחנן מהאוניברסיטה העברית, אשר יחד עם רבנים וחוקרים נוספים ניסחה מכתב כואב לאפיפיור בראשית המלחמה. על המכתב היו חתומים כ-450 רבנים וחוקרים מרחבי העולם היהודי, אבל האפיפיור בחר להשיב דווקא לאחיו ואחיותיו היהודים שבישראל. ניתן לראות בכך ניצנים של הכרה בשייכות של העם היהודי לארץ ישראל – שייכות שכתבי הקודש היהודים והנוצרים כאחד מעידים עליה ללא צל של ספק.
האפיפיור, אם כן, הבהיר את עמדתו: הוא שולל כל יחס מפלה לרעה כלפי היהודים. אדרבה, הוא מכיר בקשר יוצא-הדופן בין היהדות והעם היהודי לכנסייה הקתולית. הביקורת שלו על מדינת ישראל נובעת ממניעים אחרים לגמרי, והם עקביים גם בנוגע לסכסוכים אחרים בעולם. עמדה זו פתוחה לביקורת, אך אל לנו לערבב בינה לבין שאלת היחסים של הכנסייה הקתולית עם העם היהודי.
האפיפיור מבקש מאיתנו להבדיל בין קודש לחול, ואיני בטוח שאנחנו רוצים בכך או מסוגלים לכך – אבל לכל הפחות עלינו לאפשר לו לבצע הפרדה כזו בעצמו. זה אולי לא עונה כרגע על האינטרסים המידיים של מדינת ישראל, אבל בהחלט פועל לטובת האינטרסים ארוכי הטווח של העם היהודי.
