במבט חטוף במפה רואים שיש ביו"ש שני ריכוזים ערביים גדולים ומסוכנים ביותר, לא רק כלפי קיבוצים וישובים בסביבתם, אלא כלפי כל מרכז הארץ. אלו הן הערים קלקיליה וטול כרם, שלא רק שהן נוגעות בכביש 6, אלא שבצמוד להן ישנם ישובים ערביים ישראלים בתוך הקו הירוק. זו פריסה המקיפה בכמה קטעים את כביש 6 בתוך מרחב ערבי רצוף, וב"שומר חומות" היו התנכלויות לתחבורה במקומות האלו.
האם הישובים הערבים ישראלים מהווים סיכון? נשק יש, ובכמויות. האם יש רצון? נדמה לי שלאחרונה הבנו שחייבים להתייחס רק ליכולת. בטול כרם יש כ-90,000 תושבים, ובקלקיליה כ-50,000. אלו מספרים שמסוגלים להוציא מתוכם צבא של אלפים, וזה עוד לפני תגבורות משכם והכפרים מסביב. מה שמפריד בין הערים הללו לבין כביש 6 הוא גדר חלשה מזו של עזה, וללא מחסום תת קרקעי נגד מנהרות. ראינו כמה קל לפרוץ את הגדר הזו באמצעות טרקטורים או חומר נפץ בכמה עשרות נקודות.
אם לא ההתיישבות המונה היום כ-510,000 יהודים ביו"ש, צה"ל היה יוצא מהאזור מזמן, כי הממשלות לא היו עומדות נגד הלחצים האדירים מהעולם ומבפנים. מה שמנע ויתור ונסיגה זה לחץ נגדי יעיל ביותר של הישובים ותומכיהם. ההתיישבות אוחזת בשטח בעזרת מעל ל-300 נקודות אחיזה, ערים, מועצות מקומיות, ישובים וחוות. את המערכת הזו צה"ל חייב לאבטח, והצלחתו ניתנת למדידה פשוטה – האם הישוב מסוגל להתקיים בביטחון או לא? האם אפשר להגיע ולחזור אליו וממנו או לא?
אין כזה דבר מחבלים נגד כפר סבא ותל אביב ומחבלים נפרדים נגד ישובים ביו"ש, אלא מחבלים, נקודה, שבד"כ מנסים לרצוח את היהודים שהכי זמינים להם, כלומר המתנחלים החיים בקרבתם. לכן ההתיישבות ביו"ש היא סוג של פגוש שסופג טרור במקום "עוטף יו"ש", והרדיפה של כוחות הביטחון אחרי הטרור הזה, חוסכת ממרכז הארץ הרבה צרות, כי מחבל שהתכוון לפגוע בקדומים וחוסל, כבר לא יגיע לרעננה.
צה"ל מצליח לשמור על הביטחון באופן סביר בסה"כ, ויוצר בכך ביטחון באזורים שלמים. ללא יישובים, הצבא מסתגר במחנות וכל יום צריך לעשות "פתיחת ציר", כמו ברצועת הביטחון בלבנון, כך שבמקום מאות נקודות אחיזה מצטמצם מספר המחנות שלו בשטח, לבודדים ואז הטרור מרגיש בבית. נראה לי שלמדנו שאם עוזבים את השכנים שלנו לבד כמה שנים, זה נגמר בילדים שרופים ומספר בן ארבע ספרות של נטבחים. לכן משפט המפתח הוא שההתיישבות מכתיבה ביטחון.
למרות שזה נראה מיותר, יש צורך לענות לניסיון הציני להאשים את ההתיישבות ביו"ש באסון בעוטף, בכך שהיא שאבה את רוב היחידות להגן עליה. לכל ילד ברור שהסיבה היחידה שצה"ל לא היה בעוטף היא הביטחון המוחלט שהחמאס מורתע ואין לו גם סיבה לתקוף. צרכי הביטחון של יו"ש אינם קשורים להדממת חיל האוויר, ולכך שלא ניתנה שום התראה לכוננות עם שחר לכוחות שכן היו בעוטף, ולא קשורה לכך שחיל הים לא היה ערוך לכמות החדירות לכיוון זיקים, שחלקן הצליחו. נראה לי שכלי השייט של חיל הים לא היו מפוצלים בין יו"ש לעזה, ולא נצפו ספינות במעגנים של יצהר ואלון מורה במקום מול זיקים ואשקלון.
שמירת הישובים והביטחון בכלל מחייבת את צה"ל להיכנס יום יום לתוך מעוזי הטרור ולא לתת להם להרים ראש. במצב כזה נוצר מודיעין טוב, בניגוד לעזה, שכעת מתברר שלשב"כ היה מידע חלש ביותר על ההתקפה המתוכננת ועל המנהרות. נוכחות צה"ל מסכלת בקלות כל ניסיון לייצר רקטות, כפי שאכן קרה ביו"ש.
אז למה לא היתה ב-7.10 התקפה מיו"ש?
מקרא המפה:
מוקפים באדום – ישובים ערבים ישראלים בתוך הקו הירוק
מוקפים בירקרק – ישובים ערבים ביו"ש
בכחול – צור יצחק וכוכב יאיר, שני ישובים יהודיים קריטיים הנוגעים בקו הירוק מבפנים. כמעט היחידים ממזרח לכביש 6 בגזרה המדוברת.
בצהוב – ישובים יהודיים מעבר לקו הירוק.
קו ירוק – הקו הירוק
קו תכלת – כביש 6
נדגיש את המספר 23 ק"מ קו אווירי, שהוא הנקודה המרוחקת ביותר שאליה הגיעו המחבלים בעוטף, דהיינו העיר אופקים.
כעת נשווה את זה למרחקים בגזרה המדוברת:
כפר סבא מרוחקת 200 מטר מקלקיליה, רק לחצות את הכביש.
רעננה 7 ק"מ.
רמת השרון 12 ק"מ
הרצליה 10 ק"מ.
תל אביב 25 ק"מ
חוף הים 14 ק"מ
הרעיון ברור, ריכוזים ישראליים גדולים בהרבה מהעוטף נמצאים קרוב יותר למוקדי הסיכון. אם כן, למה זה לא קרה ביו"ש וכן קרה בעזה? ההבדל הוא העיגולים הצהובים – ההתיישבות היהודית ונוכחות צה"ל בתוך השטח, מאחורי קלקיליה וטול כרם. הצלחת התקפה כמו זו של השביעי באוקטובר דורשת כמה תנאים: חיפוי ארטילרי עם אלפי רקטות, חושך מודיעיני ישראלי, נשק יותר כבד מרובים – רובי צלפים, רימוני יד, RPG, מקלעים, טילי נ"ט שיש בעזה בכמויות. כל התנאים האלה היו בידי המחבלים בעזה ולא קיימים כמעט ביו"ש.
כשמסתכלים על המפה הזו ורואים את השליטה הערבית על כביש 6, ניתן לראות כי אין לה עורף מזרחה כלפי פנים השטח בו הישובים היהודיים קוטעים את הרצף הערבי. זהו בדיוק התפקיד הביטחוני שמילא גוש קטיף, העורף היהודי בתוך עזה מאחורי שכבת הישובים הערביים שלאורך הגבול. מהרגע שהישובים נעקרו וצה"ל נטש את הרצועה נוצר מרחב ערבי רציף המתחיל בישובי העוטף ומסתיים באוקיינוס האטלנטי. במסגרת "ההתנתקות" נעקרו 21 ישובים יהודיים בעזה ועוד ארבע בצפון השומרון, באזור ג'נין. ואכן, שם נמצא היום המרכז הגדול ביותר של הטרור ביו"ש. כי אם אין ישובים, אין צבא. אין צבא, יש טרור.
חשוב לשים לב לקלקיליה, הריכוז הערבי הגדול שהכי קרוב למרכז. כדי לנטרל את הסכנה ממנה, הקים אריאל שרון שורת ישובים חשובים: צור יצחק, כוכב יאיר וצור יגאל, שמבודדים את קלקיליה מטייבה וטירה, ואת אלפי מנשה וצופים שנמצאים מעליה מכיוון מזרח. כמו כן, חשוב לשים לב שללא הישובים המוקפים בצהוב, כלומר מעבר לקו הירוק, צור יצחק וכוכב יאיר הם מובלעות מוקפות.
הישוב צופים שממנו אפשר לראות את כל השפלה, ממוקם על רכס שנקרא בפי הערבים "חירבת צופין". במלחמת ששת הימים שם הציב הלגיון הירדני את התותחים הכבדים ביותר שלו – "לונג טום", הפגיז את תל אביב, ובכיכר מסריק נהרגה אשה. היום ישנו שם כוח ידידותי, ישוב של מועצה אזורית שומרון, ומשום מה לא יורים משם לתל אביב.
נקודת התורפה שעלולה להדליק בכל זאת את יו"ש היא הרשות הפלשתינית, שמחזיקה צבא מחבלים הקרוב ל-60,000 חמושים, עם מקלעים ושיריוניות, שהשוטים שלנו העניקו להם, העוברים אימונים רציניים ע"י האמריקנים בירדן, ועוד השתלמויות בעיראק ובאלג'יר (הנאמנה לאיראן). לפי משאלות הלב של קציני ומדינאי הקונספציה, אלו בכלל שומרים עלינו מפני הטרור. אבל הואיל ויש להתייחס ליכולת ולא למה שמשאלות הלב מייחסות לכוונותיהם, בהחלט יתכן שיום אחד כל זה יופנה ליעד המקורי מבחינתם, נגדנו, וכדאי שלשם שינוי פיקוד מרכז ייערך לתסריט כזה, מיד לאחר שיסיים את התרגולים שלו נגד המתנחלים.
