כדרכם של ספרים מסוגה זו, העלילה מתעתעת לא פעם בקוראים. הספר אומנם נפתח בעיר טשקנט בשנת 1994, אך מרבית הספר לא מסודר בצורה כרונולוגית. הסיפור נע בין מקומות שונים כמו ארה"ב, ישראל, איטליה ומונטנגרו. הקורא נדרש להשלים במוחו את התרחשות הזמנים, ומכיוון שישנה יותר מאפשרות אחת לסדר את המאורעות, הרי שלפנינו אירועים לא לינאריים שאפשר להעניק להם יותר מפרשנות אחת.
בדומה לסופרי מתח בינלאומיים כמו ג'ון לה־קארה ודניאל סילבה, גם אצל דה־שליט הקתרזיס שלנו הקוראים אינו בא מהר על סיפוקו. החיסול אינו צולח בפעם הראשונה ואפילו לא בפעם השנייה. ועל אף שלכאורה "אין הזדמנות שלישית", פיתול בעלילה מאפשר לאירועים להתרחש. כשחשבנו שניוותר עם אכזבה עמוקה על חיסול שהתפקשש, התברר שכל שקיבלנו עד עכשיו היה קדימון לאקשן המתהווה. מתברר, וכאן העלילה מתאימה ללקחי 7 באוקטובר, כי האויב יותר מתוחכם ממה שהעלינו בדעתנו. אומנם הפעם אלה הרוסים ולא הפלסטינים, אבל העיקרון דומה.
אף שלפעמים נראה כי יש מעט יותר מדי סיבוכים בעלילה, הדמויות של דה־שליט מפצות על כך ובגדול. הן כתובות בצורה משובחת, ולא פעם הרקע הביוגרפי שלהם, שנחשף כבדרך אגב, מצליח לשמור על אמינות הסיפור. יוסף קלדרון מתגלה כדמות עגולה שלעיתים מקדים את אויביו אך גם לעיתים מפגר אחריהם, והכל בצורה מקצועית אך כזו שגם אינה חפה מטעויות.
סיומו של הספר, כדרכם של ספרי מתח טובים, מצליח לשמור את הקוראים ערניים ודרוכים. דה־שליט מצליח לשלוט ביד אמן בציר העלילה ולהוביל אותה לפתרון. הלוואי שאירועי המלחמה האחרונה יכלו להיכתב בצורה שבה כל הפאזל מסתדר בצורה מושלמת כמו ב"אין הזדמנות שלישית".
אין הזדמנות שלישית
יונתן דה–שליט / כתר / 253 עמ'
