השבוע בעוולות התקשורת הבינלאומית: משוואת "שני הצדדים" מגיעה לקיצוניות חדשה ברדיו הציבורי האמריקני, המבצע בבית החולים בג'נין הופך לפשע מלחמה, זוועות חמאס ב-7 באוקטובר מקבלות סימן שאלה נדיב ותומאס פרידמן מכה שוב. הנה מה שעצבן אותנו השבוע בסיקור של ישראל מעבר לים.
1. חדש ברדיו הציבורי האמריקני: חטופים פלסטינים
בכתבה ברדיו הציבורי האמריקני (NPR) שסיקרה "תחנות רדיו ישראליות ופלסטיניות ששולחות מסרים לאהובים במאסר" והייתה למעשה תמלול של שידור, המנחה שרה מקאמון פתחה את התוכנית כך: " אחד ממקורות הייסורים הגדולים ביותר של משפחות ישראליות ופלסטיניות בכמעט ארבעה חודשים של מלחמה בעזה הוא המספר הרב של חטופים ואסירים שנלקחו על ידי כל צד. חלקם שוחררו בתחילת המלחמה, ויש דיונים כעת על שחרור נוספים. אבל עדיין יש אלפי בני משפחה שלא יודעים מה עלה בגורל יקיריהם, אז הם מנסים להגיע אליהם דרך הרדיו".
הטענה המוזרה שישראל לקחה חטופים, ללא שום תימוכין או הסבר, מתאימה היטב לסיקור "שני הצדדים אשמים" שכה פופולרי בתקשורת הבינלאומית ובדרגים הפוליטיים הבכירים בעולם, אבל זו אולי רמה חדשה של אבסורד. מתי ישראל "חטפה" פלסטינים? אילו הוכחות יש לכך? האם שרה מקאמון בכלל טרחה לבדוק את הטענה שלה לפני שהיא פתחה במתקפת both-sidesism, כפי שמכונה התופעה בלעז? האם בפעם הבאה היא גם תטען שהייתה אלימות מינית "משני הצדדים?"
פסקה בהמשך הכתבה ממש כמעט מגיעה לשם: "עבור משפחות פלסטיניות וישראליות, החשש הוא חוסר הוודאות על מצב יקיריהם בתנאים קיצוניים וקשים. כמה חטופים ישראלים ועצירים פלסטינים מתו בזמן שהוחזקו. הולכות וגוברות האשמות של התעללות פיזית בפלסטינים בבתי הכלא הישראליים ואפילו התעללות מינית בישראלים בשבי חמאס".
לא ייאמן.
2. מי חוסלו בג'נין?
במבצע נועז בשבוע שעבר, צה"ל חיסל שלושה מחבלי צמרת בבית החולים אבן סינא בג'נין. החיילים נכנסו מחופשים לצוותים רפואיים, מצאו את מחבלי חמאס שהסתתרו שם ולא שבו עד כלותם. אז כמובן שעבור התקשורת הבינלאומית, מדובר לא בפעולה מדויקת נגד ארגון טרור, אלא בפשע מלחמה או לפחות בקטל אזרחים אלמוניים.
גופי תקשורת רבים, כולל CNN, ה-BBC, הוושינגטון פוסט וגם ידידינו ב-NPR, פרסמו כותרות כמעט זהות שנוסחו כך: "חיילים ישראלים הרגו שלושה פלסטינים בבית חולים בגדה המערבית". רמז לעובדה שהם מחבלים, או אפילו שישראל טוענת שהם מחבלים, או לכל הפחות שהם, כפי שהתקשורת כל כך אוהבת, "לוחמים" או "חמושים"? לא ולא. שלושה פלסטינים, או כפי שחלקם הגדילו לתאר – "שלושה לוחמים פלסטינים".
מילא זה. זמן קצר לאחר החיסול פורסמה במגזין "אקונומיסט" כתבה עם הכותרת המפוצצת: "האם המתקפה הישראלית בבית החולים הפרה את חוקי המלחמה?" שהאשימה את ישראל ב"כחש" – הגדרה באמנת ז'נבה שאוסרת על הצגת כוחות לאויב כבאים במטרות טובות ואז הפעלתם נגדו. מה עם האיסור שמטיל החוק הבינלאומי על התארגנות צבאית בתוך בתי חולים, או האישור שאמנת ז'נבה מעניקה לפעולה נגד אויב שמסתתר בתוך בית חולים בפי שקרה בדיוק במקרה הזה? לא ברור.
3. הוושינגטון פוסט מאמין לנשים?
ביקורו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן במישיגן בשבוע שעבר עורר עיסוק רב בשל הכמות הגבוהה של ערבים ומוסלמים שמתגוררים במדינה וזועמים עליו כי העז לתמוך בישראל במלחמתה נגד חמאס. בין השאר, ביקור ההרגעה הוא כנראה הסיבה לעיצומים שהטיל הממשל על ארבעת הישראלים שחשודים ב"אלימות מתנחלים". אך בעוד כאן בישראל עסקו בחשבונות בנק שעוקלו וחשבונות נטפליקס שבוטלו, בארה"ב הדיון היה בשאלה האם ביידן עלול להפסיד בבחירות בגלל אובדן קהלי שונאי הציונים.
בכתבה שכותרתה "הערבים והמוסלמים של מישיגן דוחפים להביס את ביידן במדינה החיונית", כתבת הוושינגטון פוסט יסמין אבוטאלב ראיינה את האמורים לעיל שנתנו דרור לזעם שלהם על ישראל שמעזה להגן על עצמה אחרי הטבח הנורא ביותר מאז השואה ועל ביידן שמעז לתמוך בה. אך בין פסקאות שמלאות באותו פאתוס אנטי-ישראלי ישן ומשמים הייתה פסקה מזוויעה במיוחד: "תומכי ישראל גם מציינים את הקטלניות של מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, שבה קשישים וילדים נהרגו או נחטפו, ועל פי כמה דיווחים, כמה נשים הותקפו מינית".
על פי כמה דיווחים, כמה נשים הותקפו מינית? האם בעיתון הנכבד מוושינגטון טרחו לקרוא אפילו מעט מהסיקור הבינלאומי הנרחב בעולם לראיות הרבות לפשעים המיניים המזעזעים שביצע חמאס ב-7 באוקטובר? אפילו הניו-יורק טיימס, שלא בדיוק ידוע באהבתו הגדולה לישראל, פרסם תחקיר מעמיק שחשף את הזוועות בפני הקהילה הבינלאומית, כך גם ה-BBC, עוד גוף תקשורת שלא ידוע בחיבתו כלפינו. אבל איכשהו, הניסוח הזה נשמע הגיוני לכתבת ועבר חלק לעורכים שעברו עליו לפני פרסום. סטנדרט עיתונאי גבוה.
4. פרידמניזם
והשבוע בפינתנו "טורים נפוחים", תומאס פרידמן כותב על "דוקטרינת ביידן למזרח התיכון", הגדרה מפוצצת למעידות האינסופיות של הממשל באזור בניסיון לצייר אותן לא כרצף מתמשך של טעויות אלא כאסטרטגיה משולבת ומתוחכמת שמטרתה "לחשוף את הבלופים של נתניהו והאייתוללות" ולעשות סדר באזור.
בתוך טור שרווי בחצאי-אמיתות ותיאורים שגויים, פסקה אחת בלטה במיוחד: "נתניהו הוא הסיבה לחוק הזה שכתבתי בנוגע לסיקור המזרח התיכון: 'מה שאנשים אומרים לך באנגלית באופן פרטי לא משנה. כל מה שמשנה זה מה שהם אומרים לציבור בשפה שלהם'".
באמת? זו הסיבה לחוק הזה? לא, חס וחלילה, יאסר ערפת שהושיט יד אחת לשלום ובשנייה היה אחראי לרצח סיטוני של יהודים? לא ארגוני טרור כמו נגיד, חמאס, שמספרים על מאמצים לתיווך הפסקת אש ורגיעה בשטח לתקשורת ואז רצים לספר לעולם הערבי כמה הם מחכים לטבוח בנו שוב? יודעים מה, עזבו אתכם מפלסטינים – קשה לחשוב על מנהיג מזרח תיכוני ששיקר לאמריקנים ולכל המערב יותר מאשר גמאל עבד אל-נאצר, שהערים על הבריטים והאמריקנים שהוא רוצה שלום בזמן שהורה על מתקפות טרור בישראל, נשא ונתן עם הסובייטים ובסוף הלאים את תעלת סואץ.
עכשיו, בנימין נתניהו הוא לא בדיוק מגדלור של אמת בפוליטיקה או בדיפלומטיה, אבל הוא בוודאי לא חוטא בכך יותר מאשר ג'ו ביידן או רוב המנהיגים האחרים של העולם הערבי. להשתמש דווקא בו כדוגמה לאותו חוק שפרידמן כביכול טבע זה לא פחות מעוול.
