אפתח בכך שאני מאוד אוהב את סגנון הראיון האישי של רוני קובן. האמפתיה, הסקרנות, הרגישות, הכל נמצא שם במידה הנכונה, ומייצר מפגש אינטימי שהצופה מרגיש בר מזל להיות נוכח בו. עד לאחרונה אהבתי מאוד גם את 'פגישה', התוכנית האישית של קובן, שזיכתה אותו בצדק בפרס האקדמיה לטלוויזיה במשך שש שנים רצופות.
אבל העונה החדשה של 'פגישה' שעלתה ב'כאן '11 לפני חודש ערערה אצלי את ההערכה לקובן. בעונה הזאת, שצולמה אחרי השביעי לאוקטובר, התגלתה אצל קובן אובססיה שאולי הייתה שם קודם, ולא חשתי בה, או שמא קובן הצליח להסתיר אותה עד לאחרונה. אובססיה לנתניהו.
זה התחיל בתוכנית הפתיחה עם הנשיא לשעבר רובי ריבלין. קובן שואל שאלות לגיטימיות על יחסיו של ריבלין עם נתניהו אבל לא מתאפק מלנפק הגדרות שכמראיין הוא אמור להוציא מהמרואיין. "אתה מתעקש על ממלכתיות", הוא אומר לריבלין ו"לנתניהו אין בעיה לבעוט בממלכתיות לפי שיקולים אינטרסנטיים". בהמשך הוא שואל אם ריבלין לא הרים טלפון לנתניהו כדי לנזוף בו: "מה אתה עושה למדינה שלנו. ביבי זה ייגמר רע". ריבלין מתעקש לשמור על ממלכתיות, קובן מנסה עוד שאלה על הפער בין נחמה ריבלין לשרה נתניהו, אבל ריבלין לא נופל.
בתוכנית השנייה אירח קובן את הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז. נתניהו מקבל נפח משמעותי גם בשיחה הזאת. קובן מקרין קטע וידאו שבו מופז מכנה את נתניהו שקרן מספר פעמים, ומקדיש דקות ארוכות לאירוע. בתוכנית השלישית קובן אירח את פרופסור יורם יובל, ושוב, בתפקיד אורח משנה מככב נתניהו. קובן משוחח עם יובל על אוהל המחאה שהקים בקריאה לפיטורי נתניהו ולא מתאמץ להסתיר הערכה לצעד הזה.
הלאה. בתוכנית הרביעית התארח ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי. לעומת הזעזוע מהשקרים של נתניהו בשיחה עם מופז, קובן די משועשע מהשקרים של פרי בנוגע לעברו הצבאי. כשפרי נשאל על יחסו לנתניהו, נתניהו מוצג על ידי קובן בניגודיות לאיש האמת יצחק רבין. בהמשך שואל קובן: "איך אתה רואה את האופן הבלתי ממלכתי שבו נתניהו תקף גם במלחמה הזאת את ראשי מערכת הביטחון". שוב התשובה נמצאת כבר בגוף השאלה. בתוכנית החמישית התארחה שקמה ברסלר ובאופן טבעי שוב נתניהו כיכב. ברסלר זכתה לאמפתיה שספק אם מוביל מחאה ימני היה זוכה לה. הצד שמנגד תואר גם על ידי קובן כמכונת רעל.
דווקא בתוכנית ששודרה אתמול, בה התארח העיתונאי שלומי אלדר, נתניהו, לראשונה מתחילת העונה, כמעט ולא היה אישו. אלדר סיפק ראיון מעניין וכנה שעסק בעיקר בחמאס, אבל גם אצלו, באופן לא מגוון, נתניהו יצא האשם העיקרי כמי שבנה את חמאס מתוך קונספציה פוליטית. אלדר, המוכר בעמדותיו השמאלניות, גם לא תרם לגיוון המרואיינים בעונה הזאת של 'פגישה'. המשפט האחרון והלא מפתיע שלו היה: "אני לא סומך בכלל על ההנהגה המדינית".
אז מה היה לנו בינתיים? שישה מרואיינים שלא אוהבים את ראש הממשלה, ואובססיה של מנחה לעיסוק בנתניהו כמעט בכל תוכנית, בסיוע שאלות שהתשובות נמצאות בתוכן. באופן אישי אני לא מתומכי נתניהו וכבר מזמן חושב שהוא היה צריך לפרוש. ובכל זאת, כשאני צופה בסדרת תוכניות של ראיונות אישיים אני מצפה ליותר מגוון של דעות, ולפחות שאלות רטוריות. העונה החדשה של 'פגישה' מאכזבת בשני התחומים האלה.
