את המלחמה הזאת התחלתי בכלל בתור מ"ט, ראשי תיבות של "משנה טכני", דהיינו מי שתפקידו לשבת מול מחשב טקטי ולהזין בו נתוני מטרות ותחמושת. קשה לתאר כמה שמחתי בתפקיד הזה.
יש נערים שהולכים לגיבוש טיס, יש מי שחולמים על שייטת או מטכ"ל, אבל אני כבר ביום הראשון בטירונות ניגשתי אל המפקד והודעתי שאהיה מ"ט. כי אומנם יש הרבה יופי בהיבט הפיזי של משימת אש (צוות תותחנים שיורה בקצב אש מקסימלי הוא מחזה מרהיב). אבל אותי דווקא סנוורו ההיבטים המופשטים. קסם קורה כאשר רצף של ספרות הופך למטרה, שצריך לחשב בעבורה את זווית ההגבהה של הקנה תוך שלוקחים בחשבון את הטמפרטורה ומהירות הרוח. בתחילה אתה רואה את הדברים קצת מבחוץ. מזין את הנתונים במחשב לפי סדר פעולות קבוע. אבל לאט־לאט אתה מכיר אותם יותר, מפתח איתם אינטימיות. וכשמודיעים בקשר שהפגז נפל שמונים מטר מערבה מהמטרה אתה יכול כבר למלמל "טוב מה לעשות, מהירות הלוע באמת נראתה נמוכה קצת".
בקשר נשמע קולו של המג"ד: "עצרו הכול. אתם לא יורים עוד שום פגז בלי לדווח באופן מסודר. ואם זה ייקח עוד כמה שניות – תתמודדו"
ככל שהתקדמה המלחמה גם אני התקדמתי במקצוע, והתחלתי לחלום שאולי יום אחד אהפוך אפילו לסמפי"ק. שזה ראשי תיבות סמל־מפי"ק, דהיינו מי שאומר למ"ט אילו נתונים להזין אל המחשב, והוא זה שבסמכותו לקבוע שמהירות הלוע באמת נראית קצת נמוכה וכדאי להעלות אותה כדי שהפגז לא יסטה מערבה.
לכן עיקמתי קצת את הפרצוף כשיום אחד, המפקד הודיע לי שאני מצטרף אל מארק ואל דורון והופך לסמק"ש. סמק"ש, ראשי תיבות סמל־קשר, הוא מי שתפקידו לקשר בין סוללת התותחים ובין הגדוד שמתמרן בתוך רצועת עזה. הכיסא שלו נמצא בצד, ממש על פתח הנגמ"ש, ובמקום להתעמק בקרביים של המשימה הוא מתעסק בחוויית המשתמש שלה. הוא מקבל את רשימת המטרות מהמסתייע, מודיע לו מתי אנחנו מוכנים, ומעדכן במקביל את מפקדת הגדוד מתי "ראשון נורה" ו"אחרון נורה". קצת זלזלתי בתפקיד הזה. אבל יום אחד כשישבתי על כיסא הסמק"ש נפל עלינו מבול של משימות. דיברתי בו בזמן עם שלושה כוחות שונים בחאן־יונס שביקשו שנירה באופן מיידי ולא מצאתי את הזמן לעדכן את הגדוד במעשינו. גם כשעלו בקשר ממפקדת הגדוד ושאלו "יש מצב שאתם יורים בלי לדווח?", עניתי פשוט: "חיובי". אבל אז נשמע בקשר קולו של המג"ד. קול שקט, רגוע, ובד בבד כזה שאתה לא מעלה בדעתך להתחכם לו: "עצרו הכול. אתם לא יורים עוד שום פגז בלי לדווח באופן מסודר. ואם זה ייקח עוד כמה שניות – תתמודדו". הוא לא הסביר יותר מזה. הוא גם לא היה צריך להסביר. פתאום הבנתי שהשאלה אם נירה או לא נירה היא שאלה כמעט משנית. חשובה הרבה יותר ממנה התקשורת. חשוב שנעדכן בעוד מועד את הכוחות בשטח שהאש מתעכבת ושיחכו עם הפשיטה ושהגדוד והאוגדה יֵדעו בדיוק כמה פגזים נותרו לנו להפעלה בשעת חירום.
בעצם, כל המלחמה הזאת היא מלחמה על תקשורת למן היום הראשון שלה. עכשיו כבר מותר לספר שמערכות התקשורת הצבאיות היו הראשונות להיפגע, ובלעדיהן רוב היכולות של צה"ל הושבתו לחלוטין. מצד שני, המלחמה הזאת הביאה ברגעיה היפים שיאים חדשים של תקשורת בין הכוחות הלוחמים שיצרו שיתופי פעולה חסרי תקדים בין שריון, הנדסה, ארטילריה, מסוקי קרב וכלי טיס בלתי מאוישים. כשהאזנתי לחיבורים הללו ברשתות הקשר הצטערתי שכל כך מעט מזה אפשר לראות מהעורף. נכון שאיינשטיין אמר שאין לו מושג מה יהיו כלי הנשק שישמשו במלחמת העולם השלישית, אבל עכשיו אנחנו כבר יודעים שזהו מכשיר הקשר.
כבר כמה ימים אני באזרחות. יצאתי להפוגה של כמה חודשים. אני נחשף לרשתות תקשורת קצת אחרות, אבל התובנות מהלחימה רק הולכות וגוברות. אנחנו לא צריכים סמפי"ק. אנחנו צריכים סמק"ש כמו דורון, שירוץ הלוך־חזור בגשם להחליף רכיב תקול אצל אחד הקנים. אנחנו צריכים סמק"ש כמו מארק, שישמור על נימה רגועה ומחושבת בלי שום תלות בשעות השינה או בעומס המשימות. סמק"ש שיהדק את הקווים בין הורים לילדים ובין מורים לתלמידים. שיתרגם ויתווך בין מתנחלים לשמאלנים ובין חרדים לחילונים. ולפעמים אני מרגיש שיש תפקיד פנוי לסמק"ש גם בין ישראל לאביהם שבשמיים.
