שום יחצן לא היה מאשר את השם "ישיבות הסדר". הוא מדיף ניחוח לא מוצדק של קומבינות ועסקנוּת. היום, בעידן יחסי הציבור, היו מדביקים לישיבות הללו מותג בסגנון "ישיבות עוצמתיות" או "ישיבות מנהיגוּת". אני דווקא מחבב שמות לא מהונדסים, ועוד יותר מזה אני מחבב את ישיבות ההסדר שצמחתי בהן. גם השם "גולני" לא נוסח במשרד פרסום. מה שעשתה מלחמת יום הכיפורים לתהילתה של חטיבת גולני צריכה לעשות מלחמת שמיני עצרת לשמן של ישיבות ההסדר.
קיבוץ בית־השיטה איבד 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים. קלמן ליבסקינד אמר: "הציונות הדתית היא בית־השיטה של המלחמה הזו". באופן ממוקד יותר אפשר אולי לומר שישיבות ההסדר הן בית־השיטה שלה. אין ברצוני להמעיט, חלילה, בקורבנם של אחרים. שכם אל שכם נלחמים חילונים ודתיים, עירוניים ומתנחלים. רבים לשמחתנו הגיבורים, ורבים לאסוננו הנופלים. אך מאז תחילת התמרון הקרקעי, כמעט אחד מכל ארבעה חללים שייך לקהילה הקטנה של תלמידי ישיבות ההסדר ובוגריהן. גם המכינות הקדם־צבאיות חטפו מכה אנושה, וגם יישובים רבים מתאבלים עכשיו מרה, וכמוהם הרבה מוסדות וקהילות ומשפחות. את סיפורם של כל אלו צריך לספר. אך אני בן בית בישיבות ההסדר, ואני רוצה לחלוק איתכם היום את האבל שבביתי.
"מה לך ולמלחמות, איתן", התאבל המורה פורת סלומון על תלמידו האהוב איתן רוזנצוויג הי"ד, אמן מוכשר ותלמיד ישיבת ההסדר ירוחם. וזה אולי מה שמאפיין את רוב ההסדרניקים הנופלים: רובם לא היו לוחמים קשוחים ומורעלים, שנהנים לנקות רובים ולתאם כוונות בזמנם החופשי. אני מריח את סיפוריהם כמו ריח פרחים, אני מלקטם במטפחת, ואני שומע שרובם התגייסו לצבא ברצון נחוש, אף שזה לא כל כך התאים לאופיים, פשוט כי זה מה שצריך לעשות.
אריק שרון, אולי הדגם המובהק ביותר של הצבר הלוחם, היה מעין גלגול של יואב בן צרויה: מצביא, איש דמים רב מהומה, שפגע מאוד באויבי ישראל ופגע לא מעט גם באוהבי ישראל, עד שמת ונקבר בביתו במדבר. ההסדרניקים דומים יותר לעתניאל בן קנז, שלפי חז"ל עסק רוב ימיו בלימוד, ורק כשלא הייתה ברירה סגר את הספרים והביס את כושן רשעתיים.
אני מריח את סיפוריהם כמו ריח פרחים, אני מלקטם במטפחת, ואני שומע שרובם התגייסו לצבא ברצון נחוש, אף שזה לא כל כך התאים לאופיים, פשוט כי זה מה שצריך לעשות
במשך השנים סופגות ישיבות ההסדר ביקורת חריפה: למה אתם לא משרתים שירות צבאי מלא? והנה, גילינו שתרומת ישיבות ההסדר לצבא עולה עשרות מונים על חלקן באוכלוסייה. דווקא השהות הארוכה בבית המדרש היא שמחדירה בתלמידים נחישות ומסירות בשירותם הצבאי. בזכות התורה והאמונה מתגייסים כמעט כל ההסדרניקים לשירות קרבי; בזכות הערכים שספגו בישיבה הם ממשיכים לשרת במילואים עשרות שנים, וגודשים בדרכם השקטה את הקווים הראשונים של החזית.
החללים הי"ד מתגלים לנו כאנשי מופת ענווים, שאחרי מותם מאירה דמותם הצנועה באור יקרות. המבוגרים שבהם כבר הספיקו לעצב דמות רוחנית בשלה. בהם, למשל, אלישע לוינשטרן מישיבת ירוחם, שלא התקבל לעבודה בחברת אשראי כי קצין הביטחון לא האמין לו כשאמר בתחקיר הביטחוני שמעולם לא לקח מהמשרד הביתה אפילו עיפרון. למשל, שי פיזם מישיבת הר עציון, שתלמידיו וגם רבותיו מתאבלים עליו כעל בן משפחה. למשל, אלחנן קלמנזון מעתניאל, גיבור בארי. למשל, הרב נערן אשחר מישיבת שדמות־מחולה, שהתעקש להתגייס למלחמה אחרי תרומת כליה. לאחר שנהרג תרמה צוף אלמנתו את איבריו, וביקשה להתפלל להצלחת ההשתלה, במילים שיצמררו יהודים גם בעוד אלף שנים: "נערן זוכה לתרום עכשיו את כלייתו השנייה". אף על הצעירים מהם אני שומע דברי פלאות. הניצנים הללו היו עתידים להפיץ אור גדול – ובעזרת ה' גם יפיצו אותו, בדרך אחרת ומרה.
בשנות החמישים התלוננו מנהיגי הציבור הדתי בפני בן־גוריון על משרד החינוך, שמקפח אותם בתקציביו. "הזקן" ענה להם בזעף: "קודם שיהיה שוויון בבתי העלמין הצבאיים, ואחר כך נדבר על שוויון בתקציבי החינוך". את החוב הזה – אם אכן היה – שילמנו בריבית דריבית. בתוך כל אחינו בני ישראל אנחנו ניצבים ומתאבלים על מתינו, והם כה רבים, מכל מקום ומכל מגזר. בתוך האבל הכללי הזה, לצד כל בית ישראל, נמצא מקום גם לאבל הפרטי יותר, של ישיבות ההסדר. בתוך היגון הלאומי נשזר גם האבל של בתי המדרש הללו, הישראליים כל כך, ושל הדמויות הייחודיות שהצמיחו. עוד יבוא יום של תרועת ניצחון, ובו נתפנה להספיד את כל הקדושים כראוי להם. ובינתיים נבטיח לכל מתינו: בזכות קורבנכם ננצח, ובדמינו נחיה.
