אני מקווה שלגיטימי לדבר, לפחות השבוע, לא על חטופים ולא על הצבא ולא על עזה ולא על חיזבאללה, אלא על הידיים הדביקות שלי, שלשות עכשיו בצק שמרים מפוצץ בחמאה. כבר כמה חודשים אני לא מפסיקה לאפות. וזה מוזר, כי אף פעם לא הייתי מהנשים שיש להן במטבח צנצנת מלאה עוגיות. אף פעם לא הייתי מהאימהות שחוזרות הביתה אחרי האיסופים ומכניסות כדורי קוואקר לתנור. ופתאום המיקסר בבית שלי עובד שעות נוספות, ואני מוסיפה לתוכו בהנאה בלתי מוסברת סוכר, תמצית וניל, ביצים, קמח, ואפילו מכינה אותם מראש עם הכמויות המדויקות כמו שמראים בסרטוני האפייה באינסטגרם.
משהו בדיוק הזה של האפייה, ברקיחת הבצק המושלם שתופח אחרי ארבעים דקות בדיוק עד שהוא מתחנן שאמחץ אותו לתוך הקערה, משהו בבועות המתפוצצות הללו שיוצאות מתוכו, בועות ההצלחה, ומשהו בעוגת השמרים־נוטלה שמתקבלת בסוף ומחוסלת בתוך כמה שעות בפי כל יושבי הבית – עושה לי טוב.
אני מקננת. וזה לא נגמר בבצק. לפני כמה שבועות כיבסתי את כל הווילונות. בכל יום אני מפעילה מכונה, לא מחכה לסוף השבוע כדי לסגור פערים. אני מקפלת ומארגנת את הבגדים בגיגיות לפי נושאים, ותוך כדי הסידור בארונות גם מרעננת אותם ומוסרת את הבגדים שאני לא לובשת בקבוצת היד 2 של היישוב.
אני מרפדת את הבית בריחות של כותנה ואקונומיקה ומצעים מתוחים. הילדים שלי לא מבינים מה עובר על אמא שלהם. גם אמא שלהם לא מבינה מה עובר על עצמה
לאחרונה כולן שם מוסרות דברים. כנראה גם הן מתמודדות כמוני עם הפרעת סדר. מהכול אפשר להיפטר בקבוצה הזו, אפילו את שקיות חלב האם שנשארו לי מימי ההנקה של גלי הצלחתי למסור שם. שתיים התעניינו, וכשאחת מהן שמעה שמישהי כבר זכתה ב"מציאה" היא לא האמינה. "למי?", היא שאלה, "למי לעזאזל זה נמסר?"
אני מקננת. ומסדרת ומארגנת ומאווררת את הבית, ואין לי מושג לכבוד מי. אין שום לידה באופק, גם לא היריון, רק הודעות "הותר לפרסום" ומוות מסביב. ואני לא מפסיקה לארגן. לעזאזל, אפילו קניתי לבית נרות בניחוח מנגינת דמדומים. פעם שמעתם על מישהו שיצא החוצה בשעת בין ערביים כדי לגלות איזה ריח יש למנגינת הדמדומים? אני מרפדת את הבית בריחות של כותנה ואקונומיקה ומצעים מתוחים, ובכל יום הילדים שלי נכנסים ולא מבינים מה עובר על אמא שלהם. גם אמא שלהם לא מבינה מה עובר על עצמה.
חברה סיפרה לי שבימים האחרונים היא מארגנת עניינים שבחיים לא האמינה שתארגן. היא הרימה טלפון לכל סוכני הביטוח שלה, כדי להבין אילו סכומים תקבל בכל תרחיש. היא ובעלה קבעו פגישה עם עורך דין לניסוח צוואה הדדית. היא אפילו ביקשה מיועץ כלכלי לעשות להם סדר בכל הנכסים. ושום דבר לא קרה, שום דבר חדש לא התרחש בחיים שלה ואמור להצדיק את כל זה, מלבד התחושה שיום אחד אולי יקרה פה הבלתי צפוי ולכן צריך להיערך, ואם אי אפשר להיערך אז לפחות נסדר את החיים עד כמה שאפשר ונכין אותם ליום שבו הכול יתחרבש.
אולי אני מבקשת לייצר לילדים שלי את תחושת הביטחון שנלקחה מהם, כי הכול בחוץ כל כך כאוטי, כל כך בלתי מוסבר. אני חושבת על הילדים שלי ולאיזה עולם הם מתבגרים עכשיו. משנת 2020 האירועים כאן מתחלפים בקצב של סטוריז באינסטגרם. לא הייתה פה שנה אחת של שקט. לא הייתה פה תקופה אחת של שעמום בריא. ארבע מערכות בחירות וקורונה, ועד שהצלחנו לחזור לשגרה, בא משבר כלכלי ושומר החומות ו־7 באוקטובר. הם נפלו על העשור המטורלל ביותר שידעה האנושות מאז מלחמת העולם השנייה, והמבוגרים סביבם כבר לא מתביישים לדבר על מלחמת עולם שלישית ואיזה חרבו דרבו הולך להיות.
מאז 7 באוקטובר הבת שלי לא מפסיקה להביא הביתה חברות לישון איתה כי היא מפחדת להישאר לבד. היא מסכימה לישון רק בממ"ד וסוגרת את החלון בכל פעם שאני פותחת. וכל מה שנשאר לי הוא להכין לה עוגת שמרים, ולדאוג שהבגדים שלה יהיו מקופלים יפה בארונות, להשכין קצת ביטחון בתוך הפחד הזה, ושהבית יתמלא בריח של "הכול בסדר", כדי שלא תשים לב שבחוץ העולם שלנו הכי מבולגן שיש.
