במחלקת הירקות ביוחננוף, התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות

אחר כך התחילו ההספדים. חבריו ליחידה דיברו, המפקדים שלו דיברו, המשפחה שלו דיברה, אמא שלו דיברה, האחים שלו דיברו, זוהר אשתו דיברה. ומהספד להספד, מסיפור לסיפור, גיליתי פתאום שהאיש הזה, יצהר הטוב, האיש הזה שהכרתי, היה בן אדם גדול בעולם. ואני לא ידעתי שהוא בן אדם גדול.

ידעתי שהוא איש טוב, עם לב טוב. ידעתי שהוא מפקד נערץ, מקצוען, קפדן וחסר פשרות. ידעתי שהוא הקים ביחידה שלו פלוגת לוחמה ברמה גבוהה בטירוף, יחידה שהפכה במלחמה האחרונה לאחת היחידות הכי עמוסות והכי חשובות של צה"ל. ידעתי שבשבעה באוקטובר הוא נסע לבארי להילחם. ידעתי שלפני כמה שבועות הוא חטף כדור ברגל במהלך קרב בעזה, ושלמרות הפציעה הזאת הוא חזר להילחם, כמו איזה רמבו. אבל גם בלי קשר למלחמה ידעתי שהוא בן אדם טוב, עם לב טוב. ידעתי שהוא איש של שלום, שמשכין שלום בין אנשים, שבונה גשרים בכל מקום שאליו הוא מגיע. ידעתי שהוא איש של אמת, של ערכים, איש שפיו וליבו שווים. ידעתי שהוא התחבר לקהילה המדהימה של אשחר, במהירות מסחררת. ידעתי שהוא אבא טוב, אח אוהב, חבר מסור. את כל הדברים האלה ידעתי עליו. אבל רק בהר הרצל כל הסיפורים התחברו לי, רק שם, אל מול קברו, אחרי מותו, רק שם נפל לי האסימון, שהוא היה איש גדול בעולם.

מהר הרצל נסעתי לטיפול רפואי בתל־אביב. מאז שנקרע לי השריר ברגל אני משתדל לטפל בעצמי, ולדאוג לעצמי, אחרת אני אלך עקום כל החיים. הכבישים ביציאה מירושלים היו עמוסים ופקוקים. השמיים היו גשומים ועצובים. בנסיעות אני בדרך כלל מדבר בטלפון עם אנשים שאני אוהב. אבל ביום ההוא נסעתי בדממה חנוקה.

כשהגעתי לטיפול נשכבתי על מיטת העיסויים ועצמתי עיניים. חשבתי על יצהר הטוב. על המשפחה המתוקה שלו. על ההורים שלו שאיבדו את בנם הקטן. על אחותו עינב, חברתי האהובה. על אשתו, ועל הילדים הקטנים שלו שאיבדו את אבא במלחמה. וכשחשבתי עליהם, התחלתי לבכות גם שם. והמעסה שטיפל בי קלט שאני בוכה, עצר את הטיפול, ושאל אם אני בסדר. ואני התיישבתי על המיטה, וקינחתי את האף, וסיפרתי לו על יצהר. במשך כמה רגעים, במקום לטפל לי ברגל, דיברנו עליו. זה היה מרגש ומוזר. בעיקר מוזר.

אחר כך שתקנו קצת, והמטפל שלי, שהוא קצת היפי, חיבק אותי ואמר לי, תשמע, נראה לי שזכיתם, כולכם, כל האנשים שפגשו את יצהר, נראה לי שזכיתם לשלושים ושש שנים של יצהר בעולם. זה נכון שהוא נהרג. אבל לפני שהוא נהרג, הוא היה כאן, עם כל היופי שלו, עם כל הלב שלו, עם כל האומץ שלו. הוא היה כאן, איתכם בעולם. וגם על זה אפשר להודות. כולנו זכינו, זכינו ממש, שהיה פה יצהר בעולם. זה הסיפור. ויהי זכרו הטוב ברוך.