הלו"ז שלנו הכי מלא, והבית הכי מלא, והלב הכי ריק

תום, "סופה" זה שם קשה, שם של סערה ומזג אויר קיצוני, אבל אצלך סופה הייתה האנטיתזה לאקשן שחתרת אליו. הייתי מתקשרת אחרי כל דיווח חדשותי ושואלת: "תום, אתה בסדר?", והתשובה הייתה: "כן אמא, אני בסופה, מה כבר יכול לקרות? זה מוצב משעמם, כמעט על גבול מצרים".

אין יום שאני לא שואלת את עצמי: למה לא נסענו לסופה? הרי נסענו, נועם אחיך ואני, כמעט לכל קו שתפסתם. עם סיר הדגים שאהבת וחלה לניגוב וסלטים ובקבוק נסטי. אבל לסופה לא נסענו. כי זה רחוק, כי זה "על גבול מצרים", כי "מה כבר יכול לקרות בסופה?", ובעיקר, כי לא ידענו… וכך זה יישאר. את השיחה על מה שבאמת יכול לקרות וקרה בסופה אוכל לנהל עם כל העולם, אבל לא איתך.

הייתי מספרת לך שסלים, נהג האוטובוס שהסיע אותך מדי בוקר לתיכון, היה אצלנו ובכה ואמר שמעולם לא הכיר תלמיד כמוך, שהיה דואג להביא לו אוכל בטיולים השנתיים

יש לי מיליון שאלות: איך היו הריקודים של שמחת תורה בבית הכנסת בקיבוץ בשעות האחרונות של החיים שלך? האם הכרת אנשים חדשים? מה הרגשת למחרת,  כשהטנדרים שחצו את הגדר חלפו בהפתעה מול העיניים שלכם, והמפלצות בתוכם? למה בחרתם אתה, צ'אפל המ"פ ורוני הנהג להגיע דווקא למקומות הכי מסוכנים? לא חשבתם קצת עליכם, עלינו? מה עבר לך בראש אחרי שיצאת מהרכב שחטף פגיעת טיל בדיוק במקום שישבת בו? מאין אספת את כוחות הגוף והנפש להילחם במחבלים שכיתרו אתכם כשאתה פצוע פציעות מוות? מה הרגשת כשהתמוטטת באפיסת כוחות לצידו של רוני ושל צ'אפל, המ"פ הכי גיבור שאי פעם יצא לי להכיר?

למה לא סיפרת לי שלהיות חפ"ק מ"פ זה לבחור להיות תמיד בראש? ידעת שהייתי מנסה להניא אותך מזה. אני יודעת שבגלל זה לא סיפרת.

תום,

כל כך הרבה השתנה פה מאז שעזבת, ואני מנסה לחשוב מה הייתי מספרת לך.

הייתי מספרת לך שאלון, רופא מתל־ אביב, שמע ברדיו, בדרך למילואים, את השיר שכתבת בגיל 16 ושהשמעת בביצוע מאולתר לחבר'ה. הייתי מספרת לך שהוא התחבר אליך דרך השיר, וביחד עם ארז המוזיקאי הם מפיקים את השיר בקולך.

הייתי מספרת לך שסלים, נהג האוטובוס שהסיע אותך מדי בוקר לתיכון, היה אצלנו ובכה ואמר שמעולם לא הכיר תלמיד כמוך, שהיה דואג להביא לו אוכל בטיולים השנתיים.

הייתי מספרת לך שאריאל אחיך לקח על עצמו להמשיך את כל מה שעשית, אפילו את משחק הכדורסל מדי מוצ"ש עם "הזקנים" של הושעיה.

הייתי מספרת לך שהתאספו סביבנו אנשים נפלאים, ואני יודעת למה: כי אתה היית נפלא. כי אני מנסה להיזכר מתי התלוננת בפעם האחרונה, ולא מצליחה.

הייתי מספרת לך שהלו"ז שלנו הכי מלא, והבית הכי מלא, והלב הכי ריק.

הייתי מספרת לך שקראנו לקבוצת הוואטסאפ שאנחנו מעלים אליה את החומרים עליך "מלח הארץ". אתה זוכר שפעם אמרת למישהי שאתה וחבריך "מלח הארץ", וכולנו צחקנו והתפדחנו? נדרשו לנו הרבה שנים ולוויה אחת כדי להבין שצדקת.

הייתי מספרת לך שלפלוגה של מתן אחיך קוראים עכשיו "פלוגת תומר". ויש גם פגזים וטילי כתף וכמה כתובות גרפיטי בעזה על שמך. מתן אומר שהעזתים יחזרו וישאלו: מי זה תומר הי"ד? מה קרה ליד שלו?

הייתי מספרת לך שאתה צריך להיות גאה בי, כי כולם אומרים שאני חזקה. הם לא רואים את רגעי השבירה. אני יודעת שאתה כן רואה, אני מרגישה אותך ברגעים האלה.

הייתי מספרת לך שאבא כבר שלושה חודשים הופך כל אבן כדי לקבל את התמונה המלאה של מה שקרה לך ביום הזה שהצבא לא היה בו, והממשלה לא הייתה בו, וחפ"ק אחד סימל את כל מה שנשאר טוב ונכון בארץ הזו.

הייתי מספרת לך שהרבה אנשים באים, ואני נכנסת לראש שלך ושואלת את עצמי אם הם היו משמעותיים עבורך. פיתחתי מבחן. כשהשיח נהיה שטחי ועל "המצב", אני אומרת לעצמי שהלוואי שהם היו הולכים מפה, ואתה היית בא במקומם.

תום, היום מקובל שחלל משאיר אחריו    מכתב. אבל אלה של שבעה באוקטובר לא השאירו שום מכתב. רק חלל. אוהבת אותך כל כך, אמא.

תומר יעקב מזרחי (21), מהושעיה. בן לשרית ודוד, אח למתן, נועם, אריאל, יערה ואלעד. לוחם סיירת עורב נח"ל, קשר מ"פ. נפל ב–7 באוקטובר בקרב על הגנת מוצב סופה