יהודים רבים המירו את דתם לאורך שנות הגלות – מרצון או בכפייה, לנצרות או לאסלאם. הנסיבות שבהן אירעה המרת דת המונית ידועות בדרך כלל. כך, למשל, ההתנצרות הכפויה של יהודי ספרד ופורטוגל בתקופת ה"רקונקיסטה" – הכיבוש הנוצרי של חצי האי האיברי מידי המוסלמים; או "אנוסי משהד", שאוסלמו בכפייה בפרס וחיו 120 שנה כ"ג'דיד אל־אסלאם" ("המוסלמים החדשים"), אך שמרו על יהדותם בסתר. לעומת זאת, מקרים של המרת דת אישית, נסיבותיהם וסיבותיהם, לא תמיד ידועים. לפיכך יש לברך על כל ספר חדש שמביא מידע על מקרה לא מוכר של יהודי מומר לנצרות, ומתאר את הנסיבות והמניעים לכך. יש בכך עניין הן כסיפור אנושי ייחודי, והן כחלק מתלאות היהודים בגולה בכלל.
ספרה של פרופ' תמר הרציג מגולל את סיפור המרתו של צורף־אמן יהודי מפירנצה בסוף המאה ה־15, תקופת הרנסנס באיטליה. אנו נוטים לראות ברנסנס עידן של פריחה תרבותית ובקיעת ניצני ההומניזם. אך מאחורי החזות החיצונית המרשימה והיופי הבוהק של האמנות פעלו באיטליה, כבשאר העולם הנוצרי, גם כוחות אפלים, שלא רק נוצרים אלא גם יהודים נטלו בהם חלק.
משחקי הימורים וסכסוכי ירושה
גיבור "סיפורו של מומר" הוא היהודי סלומונה (שלמה) דֶה־סֶסו. סלומונה, בנם של מֶלֶה דה־ססו, מלווה בריבית, וריקה, בתו של בנקאי עשיר, נולד בפירנצה בסביבות 1480. בפטירתו של מֶלֶה הוא הוריש לאלמנתו ריקה הון רב, והיא המשיכה לעסוק בהלוואות בריבית. היא עקרה מפירנצה לבולוניה, שבה היו לה קשרי משפחה וקשרים עסקיים מסועפים עם קרובים ועם מלווים־בריבית יהודים אחרים. משפחת דה־ססו התגוררה בשכונת סן־ברטולומיאו, שבה התרכזו המלווים בריבית, ושהייתה קרובה למרכז הכלכלי־מסחרי של העיר. באותם ימים הורשו היהודים לגור בכל מקום בבולוניה, אך באופן טבעי העדיפו להתרכז בקרבת יהודים אחרים.
בשנת 1478 נשא סלומונה אישה ששמה לא צוין במסמכים. הם היו נשואים 40 שנה, ונראה שגם היא הייתה בתו של בנקאי עשיר והביאה עימה לנישואים נדוניה גדולה. הם המשיכו לגור בבולוניה, בקרבת בני משפחותיהם, שאיתם היו לסלומונה קשרי עסקים. לזוג היו לפחות שבעה ילדים, שהשמות הנוצריים שניתנו להם בעת המרת הדת נשמרו ברשומות. לאחר שהתנצרו נולדו להם עוד שלוש בנות.
סלומונה המשיך תחילה לעסוק בענייני כספים כמו הוריו, אך לאחר זמן־מה החליט לשנות מקצוע. עד מהרה יצא לו שם של צורף מוכשר; באותה תקופה נחשבו צורפים מיומנים לאמנים של ממש, והמוכשרים שבהם נהנו מיוקרה רבה. צורפות הייתה גם אחד המסלולים המעטים שהיו פתוחים בפני יהודים בעלי נטייה לאמנות, בניגוד לציור ולפיסול שנחשבו לאסורים מצד "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". תכשיטים ויצירות צורפות שימשו גם בעסקי הלוואות כספים, כמשכונות או ערבויות להלוואה. מאחר שנאסר על יהודים להחזיק בנכסי נדל"ן או למשכן נכסים כאלה, יהודים עשירים נהגו למשכן עבודות צורפות – תכשיטים וחפצים יקרי ערך – כערבויות להלוואה. כדי להעריך את שוויין של יצירות הצורפות שנמסרו כמשכון, המלווים והצורפים היו חייבים להיות בעלי ידע רב בהרכב הכסף, הזהב ואבני החן שבחפץ, ובשוויים בשוק.
בהדרגה התברר לסלומונה דה־ססו שבולוניה, עיר מגוריו, אינה מקום טוב לצורף יהודי מוכשר ושאפתן. שליטי העיר לא התירו לצורפים יהודים להשתייך לגילדת הצורפים, והדבר פגע מאוד במעמדם החברתי והכלכלי. מסיבה זו ומסיבות אחרות – בהן אולי גם נטייתו להתרועע עם אנשים מפוקפקים ומשיכתו למשחקי הימורים – מצבו הכלכלי של סלומונה בבולוניה הלך והידרדר. הוא לווה כסף מאימו ללא הרף, ודלדל משמעותית את חסכונותיה. כאשר החליטה לכתוב צוואה בשנת 1485, נראה שבזבזנותו של סלומונה היא שגרמה לאימו למנות כאחראי על הירושה את אחד מבניה הצעירים ולא את סלומונה, בנה הבוגר. ההחלטה הזו תסכלה את סלומונה וגרמה לסכסוכים משפחתיים קשים שהגיעו עד לבתי המשפט.
בית הכנסת הראשון בעיר
לאחר מות אימו עקר סלומונה למנטובה, שם נהנו הצורפים היהודים מאהדת השליטים, השתייכו לגילדה המקצועית ומעמדם החברתי והכלכלי היה טוב. במנטובה זרח כוכבו. הוא זכה להערכה ועבודותיו משכו את עינו של השליט, המרקיז גונזאגה ממנטובה. בעקבותיו הצטרפה גם משפחת גונזאגה ששלטה בעיר השכנה, פרארה, לקהל לקוחותיו של סלומונה.
פרארה נהנתה בתקופה זו מפריחה אמנותית, וחיי התרבות התוססים שלה משכו אמנים מכל התחומים, ממוזיקה ומחול ועד אדריכלות, ציור, פיסול וצורפות. דוכס פרארה עודד התיישבות יהודים בעירו, אישר להקים ב־1481 את בית הכנסת הראשון בעיר, והרשה ליהודים לעסוק רשמית בצורפות. לפי המסמכים, סלומונה דה־ססו יצר בנובמבר 1487 תכשיטים עבור דוכסית פרארה, אלאונורה מאָרָגון, שהייתה ידועה ביופייה, בטוב טעמה ובתכשיטיה, ובאירועים הנוצצים שארגנה בארמון. לצורך עבודתו בעבורה התאכסן סלומונה על חשבון הדוכסית בפונדק יהודי בפרארה, שהגיש לאורחיו אוכל כשר.
בהדרגה הפך סלומונה לצורף החצר של אלאונורה, ונהנה ממשרה קבועה ומשכורת. הוא ומשפחתו עקרו בשנית ממנטובה לפרארה, ובניגוד לצורפים היהודים האחרים, שיצרו בעבור יהודים ונוצרים כאחד, הוא עבד רק עבור האליטה הנוצרית ויצר למענה תכשיטים, כלי כסף וזהב מעוטרים באבנים יקרות, ובייחוד חרבות טקסיות מעוטרות.
הפעלת בית המלאכה, החומרים, הציוד והשוליות שהעסיק, הצריכו מימון שוטף ונרחב והשקעות גדולות לפני שייצרו הכנסות. כדי לממן את בית המלאכה נאלץ סלומונה ללוות כספים מקרובי משפחה, והתקשה להחזירם. הוא גם הסתכסך עימם כשערער על שליטת אחיו בירושת אימו, והפסיד כסף בהתמכרות להימורים ואולי בעניינים אפלים אחרים. כל אלה השקיעו אותו בחובות ענק ובהליכים משפטיים בלתי נגמרים.
גופתה של תינוקת
המשרה הקבועה והמעמד בחצר דוכסי פרארה העניקו לסלומונה מקור לביטחון תעסוקתי וליוקרה חברתית, אבל גם יצרו תלות מסוכנת במעסיקיו האצילים. ב־1490 נישאה איזבלה ד'אסטה, בתם של הדוכסית אלאונורה והדוכס מפרארה, למרקיז פרנצ'סקו גונזאגה ממנטובה, ועקרה לשם עם כל פמלייתה. גם סלומונה, הצורף האישי שלה, ומשפחתו נאלצו לעבור עימה. מעתה נדד סלומונה בין שני פטרוניו בשתי הערים – פרארה ומנטובה.
במרץ 1491, לקראת חג הפסחא, הוציא המרקיז ממנטובה את פקודת החג הקבועה, שאסרה על יהודי העיר לצאת בעונת הפסחא משכונתם לרחובות העיר. החג הזה, הכולל את אירועי "הסעודה האחרונה" וצליבת ישו, היה מוּעָד לפורענות עבור היהודים, שהואשמו בהסגרת ישו לרומאים ובצליבתו. הצו, שדרש מהם להסתגר בשכונתם, הגן עליהם מההמון הנוצרי המשולהב, אך גם מנע מהם לצאת ולעבוד לפרנסתם. רק צורף החצר סלומונה קיבל פטור מהסֶגר, דבר שעורר בוודאי את קנאתם של היהודים האחרים.
כמה ימים לפני החג התגלתה במנטובה גופתה המרוצצת של תינוקת. עתירי ניסיון מתקדימים שבהם הואשמו יהודים ברצח תינוקות כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות, מיהרה חצר המרקיז לחקור את האירוע. למרבה ה"מזל" התברר שהתינוקת יהודייה, ושנרצחה כנראה בידי הוריה לאחר שהוטבלה לנצרות ללא הסכמתם.
מכאן העלילה מסתבכת, וההשערות מרובות על הוודאויות. במכתב ששלח המרקיז ממנטובה לאלאונורה דוכסית פרארה, אימה של איזבלה, הפטרונית של סלומונה, נאמר בניסוח מעורפל ש"סלומונה עשה כמה 'טעויות איומות מאוד' במנטובה… ובעיקר חולל 'מהומה שזעזעה את יהודי העיר'…". נראה שסלומונה, שהיה מסוכסך עם אנשים רבים במנטובה בנושאים כספיים, "לא בחל באמצעים מפוקפקים במסגרת מאמציו להתגבר על קשייו הכספיים. ואין לשלול את האפשרות שבאביב 1491 הוא ניסה לטפול על נושיו היהודים במנטובה אשמה (ברצח התינוקת), בתקווה להיפטר מחובות כבדים ולשאת חן בעיני המרקיזה". בתגובה, "יהודי מנטובה האשימו את סלומונה בסיכון שלומה של הקהילה היהודית" באמצעות ההלשנה הזו.
ההאשמה של סלומונה נגד היהודים הייתה מסוכנת, וגם התבררה עד מהרה כשקרית. בעקבות זאת הורה המרקיז לכלוא את סלומונה, כפי שנרמז במכתבו לאלאונורה מפרארה, הפטרונית השנייה של הצורף. לכך נוספו כנראה גם מעשי תרמית של סלומונה נגד מעסיקיו האצילים במנטובה ובפרארה: בעת ההזמנה של עבודת צורפות היה נהוג שמזמין העבודה יספק לצורף את כמות הכסף או הזהב שנדרשה לעבודה. נראה שבזמן שסלומונה ייצר עבור מעסיקיו כמה חפצי צורפות, ובהם חרבות מזהב ושרשרות זהב כבדות, הוא גנב חלק מהזהב שנמסר לו והחליף את החסר במתכת זולה. ערך הזהב החסר היה גבוה למדי, והמרקיז האשים אותו בגניבה.
גניבה ומעשה סדום
ניסיונות גניבה מסוג זה וסכסוכים עסקיים על שכר היו עניין שבשגרה, אבל המאסר של סלומונה ב־1491 בפרארה "לא היה שגרתי כלל", והיה כרוך בסכנת עינויים ומוות. פרנצ'סקו ציין במכתבו רק את "ניסיונותיו להוציא ממנו במרמה", אבל בספטמבר 1491 כתבה הדוכסית מפרארה לבתה איזבלה במנטובה, ש"סלומונה היהודי, הצורף שלי, נכלא כאן בגין סודומִיָה (מעשי סדום) ומעשים רעים נוספים… סלומונה הבין את טעותו, התחרט והחליט להפוך לנוצרי. בעלי… הדוכס הסכים למחול לו כדי להציל את נשמתו…".
המונח "מעשה סדום" שימש באיטליה לציון יחסי מין בין גברים. למען האמת, היחס לקשרים כאלה היה בדרך כלל סלחני בחברה האיטלקית ואפילו אצל היהודים, ובחוגים מסוימים הם אף נחשבו לאופנתיים. הם היו נפוצים בסדנאות עבודה של צורפים, פַסלים וכדומה, שבהם הועסקו שוליות צעירים רבים, שעל פי חוקי הגילדות נאסר עליהם להינשא או לקיים קשרי מין עם נשים.
אולם ההאשמה ב"מעשה סדום" הייתה נוחה לשימוש כשרצו לפגוע במישהו. נראה שבמקרה של סלומונה, שנחשב "אדם שהתנהגותו מסכנת את ביטחון הקהילה כולה", מי ש"עשה טעויות איומות מאוד" ו"חולל מהומה שזעזעה את יהודי העיר", החליטו המנהיגים של יהודי מנטובה להסגיר אותו לרשויות בפרארה ולהאשימו בעבירות חמורות כדי להיפטר מן האיום הזה. בפרארה, העונש המקובל על מעשה סדום היה הוצאה להורג בתלייה, בעריפת ראש או בשריפה. עונש חמור זה הוטל בעיקר על גברים נשואים, וסלומונה חשש כנראה שיוּצא להורג, ואולי באופן הקשה ביותר: בשריפה על המוקד. הדרך היחידה להציל את חייו הייתה להסכים להיטבל לנצרות, וכך עשה, הוא ומשפחתו איתו.
אבל גם התנצרותו לא הבטיחה לסלומונה חיים נוחים. בחלק השלישי של הספר מתוארים חיי המשפחה שהשתבשו, נדודיו והתלאות שסבל, רדוף ומתועב על ידי יהודים ונוצרים כאחד.
ספרה של תמר הרציג עשיר בפרטים ומשקף עבודת מחקר קפדנית. אולם חלקים ממנו, בעיקר אלה שעוסקים בנפילתו של סלומונה, מפותלים, מסובכים, רבי גרסאות וחזרות על עניינים שונים, וקשים למעקב ולהבנה. "סיפורו של מומר" הוא אומנם ספר היסטוריה אקדמי שלא נועד לקהל הרחב, והרבה ממה שנכלל בו הוא חומר רקע והעשרה, אבל גם כך היה מקום לערוך אותו ביתר קפידה ולסנן חזרות מיותרות על מנת לקצרו ולעשותו קריא יותר. אולם מפאת הנושא, והסיפור האישי והמשפחתי המיוחד והנוגע ללב, הספר ראוי בהחלט לעניין גם קוראים מן השורה שאינם היסטוריונים מקצועיים, שיוכלו להכיר באמצעותו סיפור חיים יהודי יוצא דופן, על רקע תקופה היסטורית מרתקת.
