מלחמת האזרחים בארה"ב, שפרצה בשנת 1861, עומדת ברקע הרומן "מלקטות החוטים". כך קורה שהספר מתכתב עם אווירת המלחמה הנוכחית, וקל לזהות בו רגשות אנושיים המשותפים לכל מלחמה באשר היא: געגוע וזעם, חסד ושרירותיות, גבורה ואכזריות. מלחמת האזרחים מהמאה ה־19 נותרה המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ארצות הברית; 620 אלף חיילים קיפחו בה את חייהם, ויותר מ־400 אלף נפצעו. העילה לפרוץ המלחמה הייתה פרישתן של אחת־עשרה מדינות בדרום ארה"ב ממדינות האיחוד, על רקע ניצחונו של הנשיא אברהם לינקולן, שהתנגד לעבדות. המדינות הפורשות הקימו את ארגון "קונפדרציית המדינות של אמריקה", שנאבק במדינות האיחוד.
הייתה זו תקופה פוליטית סוערת מאוד שקרעה את החברה האמריקנית ודרדרה אותה לשפל עמוק. שלא כמו בימינו, העורף היה מנותק לחלוטין מהחזית, והדרך הבלעדית לתקשר עם החיילים הלוחמים הייתה באמצעות מכתבים וחבילות, שלעיתים הגיעו ליעדם רק אחרי כמה חודשים.
"מלקטות החוטים" עוקב אחרי שני חיילים המשרתים בחזית ושתי נשותיהן הדואגות וממתינות להן. כל אחת מהנשים מוצאת דרך מקורית לתרום את חלקה למאמץ המלחמתי, באמצעות מלאכת התפירה הנשית: סטלה, הצעירה השחורה, תופרת מפות מורכבות על גבי בדים משומשים כדי לסייע לעבדים להימלט ולהצטרף לכוחות צבא האיחוד. לילי, היהודייה, תופרת שמיכות טלאים עבור בעלה המוצב בלואיזיאנה עם צבא האיחוד, וגם עבור חיילים אחרים. בכך כל אחת מהנשים מגלה תושייה ומתמרדת כנגד עמדת ההמתנה הפסיבית שנכפתה עליה.
שני החיילים ובנות זוגם אינם מכירים אחד את השני. סיפורה של כל דמות מסופר בנפרד, בטכניקה מוכרת של עלילות מקבילות שלבסוף נושקות בזמן וברגע מסוים. תחילה נפגשים ויליאם וג'ייקוב בשדה הקרב ונרקמת ביניהם חברות עמוקה, המושתתת על אהבת המוזיקה והנגינה, ורק לאחר מכן יצטרפו הנשים. כאשר לילי אינה שומעת מבעלה היא מחליטה לצאת למסע ולחפש אחריו ברחבי המדינה. בניו־אורלינס היא נתקלת בסטלה, ומשם גורלם של הזוגות מצטלב וסיפורם חופף.
טקס מכירה בשוק הבשר
אחד הנושאים המעניינים ברומן הוא יחסי אימא ובת. מערכת היחסים בין האם ג'ייני לבתה סטלה מתוארת כמלאת רגשות אך גם מורכבת ומסובכת, בצל העובדה שבאותה תקופה נשים היו מדוכאות ומשועבדות לאדונים, ולכן גם אימהותן הייתה חלקית ומוגבלת. אחותה של סטלה, למשל, מסרבת לקרוא לאימה "אימא" וקוראת לה בשמה הפרטי, גם בשל הפרידה הממושכת ביניהן בילדות.
בפרק האכזרי והעצוב ביותר ברומן, אחותה ואימה של סטלה טורחות על גינדורה ומכינות את הנערה הצעירה לטקס מכירתה ב"שוק הבשר"; טקס שבו נהגו האדונים הלבנים לבחור את משרתותיהן השחורות. לאחר המעמד המשפיל היו הנשים הללו עוברות לחסותם של האדונים בהסכמים מפוקפקים שהפכו אותן לפילגשיהן. סטלה נמכרת לאדון פריי, שיחסיה עימו מתוארים באופן אמביוולנטי. הוא הטיל את שררתו עליה אך גם היה מי שלימד אותה לקרוא, אף שבאותה עת, בהיותו קצין בצבא הקונפדרציה, הוא הסתכן במעשה שנחשב כעבירה והיה עלול להיענש.
בכך שלא הצליחה להשיג עבור בתה עתיד טוב יותר, אימה של סטלה שעתקה והנציחה למעשה את מעמדה התלוש והנחות של בתה, שגם היא עתידה להיות משרתת. המונח שטבעה חוקרת המגדר אריאלה פרידמן, "הקונפליקט התרבותי של האימהות", הולם את מערכת היחסים הסבוכה בין סטלה לאימה. קונפליקט זה נובע מהתנגשות בין הערכים התרבותיים של החברה שבה האם והבת חיות, ובין רצונה של האם להעניק לבתה ערכים שיעניקו לה חיים טובים יותר משלה. אימה של סטלה אכן לא הצליחה להטות את המסלול ולמנוע את מכירת בתה לעבדות, אך מצד שני היא לימדה את בתה לאהוב, שהלא רק מי שזכה לאהבה יכול להעניק אהבה בחזרה. האהבה העמוקה של סטלה לוויליאם מצילה אותה בסופו של דבר מגורל עלוב, והזוג מצליח לבנות אופק חדש.
פעולת התפירה שבה עוסקות שתי הגיבורות אינה רק עשייה תרפויטית שמטרתה לכלות את הזמן ולהשביע את הגעגועים לבעלים הנעדרים. כאשר מלאכת התפירה מסתיימת היא הופכת לאובייקט ממשי, שמגלם את אנרגיית האהבה שמושקעת בו. כך מבינה סטלה כשהיא מקבלת בעצמה מתנה – שמיכה שרקמו עבורה אימה ואחותה לרגל עזיבתה את הבית: "ריבוע אחר ריבוע היא ראתה את המתנה שג'ייני ואמאני תפרו יחד בסודי סודות, הרחק מעיניה החקרניות. היא הבינה כמה קשה בוודאי עבדו, טרחו עד שעות הלילה המאוחרות בזמן שהיא נמה את שנתה כדי להספיק ולסיים עד ליציאתה מהבית. במבט ראשון הבחינה סטלה במרכיבים הבולטים במיוחד – הכותנה האדומה מהשמלה האהובה ביותר על אמה, זאת שהייתה לובשת כשפרסי הגיע לבקר, וטלאי בצבע ירוק־אורן מהסינר של אמאני. אך בחינה נוספת העידה שכל אחת ואחת מהחברות והשכנות של ג'ייני ברחוב רמפארט תרמה גם היא פיסת בגד משלה… כולן ביקשו להגן על סטלה בדרך היחידה הנתונה להן – נידבו פיסה קטנה מלבּן ומתולדות חייהן לשמיכה שהיא תתכסה בה מדי לילה".
אחים נלחמים זה בזה
ממש כפי ששתי הגיבורות של "מלקטות החוטים" הן שתי נשים מרקע תרבותי שונה שהתחברו זו לזו, כך גם על הספר חתומות שתי מחברות: יהודייה ושחורה. זהו פרט מעניין כשלעצמו, משום שמתוך ניסיון אישי, פרוזה היא אחת הסוגות הקשות ביותר לכתיבה בזוג, ומלאכה משותפת כזו היא אכן נדירה. ב"הערת המחברות" מספרות השתיים על חברותן ארוכת השנים שהולידה את הסיפור, המבוסס חלקית על סיפוריהם המשפחתיים: "…אישה שחורה ואישה יהודייה, שכל אחת מהן גאה במורשתה. רצינו להתוודע לחוויית מלחמת האזרחים דרך שתי עדשות הסובלות מתת־ייצוג, ולשפוך אור על טרגדיות חשובות שאירעו בתקופה הזאת ואשר לעתים תכופות מתעלמים מהן. אבל רצינו גם להראות איך כושר המצאה ויצירתיות יכולים לגשר על פני פיצול תרבותי, וליצור כוח בקרב אלה שהם לכאורה נטולי כוח".
אליסון ריצ'מן היא סופרת יהודייה, מחברת רומנים היסטוריים ("שעות הקטיפה", "גן המכתבים"), שהיו רבי מכר ותורגמו לשפות רבות. שונה ג' אדוארדס היא עורכת דין המתמחה בהגנה על זכויות מיעוטים. תפקידה של כל אחת מהן ברור, ומעניין באיזה אופן הייתה כתיבתן פרי עבודה משותפת.
יסוד אוטוביוגרפי נוסף שהמחברות הטמיעו בסיפור הוא קרובי משפחה שלוחמים משני צידי המתרס. ריצ'מן שמעה מסבתה במשך שנים על שני דודים בני דורות קודמים שלחמו במלחמת האזרחים זה נגד זה. היא מתארת כיצד הפילוג הפילוסופי והמוסרי הזה בין האחים פגע במשפחה ופיצל אותה לעד, ללא תקנה. ואכן, ברומן היא שזרה את סיפורם של שני אחים שדעותיהם הפוליטיות ההפוכות הרחיקו אותם זה מזה.
אינפלציה של מכתבים
מלאכת האריגה המסורתית, המיוחסת לנשים, נעוצה כבר במיתולוגיה היוונית. אישה זקנה בשם ארכנה התפארה בכך שהיא יודעת לארוג טוב יותר מאתנה, אלת המלחמה והצדק אך גם אלת האריגה. אתנה התחפשה לאישה זקנה וביקשה מארכנה לוותר על ההיבריס שלה, אך ארכנה סירבה והתחרתה באתנה על מלאכת האריגה. כולם חשבו שארכנה תנצח בתחרות, אך לבסוף אתנה רקמה פרפר זהוב לאריג שלה והוא החדיר חיים לאריג. העונש על ההפסד היה מר ואכזרי: אתנה הפכה את ארכנה לעכביש הראשון. התחרותיות בין הנשים וההיבריס של הדמויות המיתולוגיות נעדרים לחלוטין מהרומן; בולטים בו דווקא שיתופי הפעולה בין הנשים, שמנסות להשפיע בדרכן על נסיבות החיים השרירותיות.
שם הספר, "מלקטות החוטים" (The Thread Collectors), מתכתב עם הקשרים תרבותיים עתיקים. בחברה הקדומה של הלקטים־ציידים, חלוקת העבודה בין נשים לגברים הייתה מגדרית. נשים עסקו בעבודת הליקוט של פירות וירקות, שאפשרה להן להקדיש חלק מתשומת ליבן לילדים, ואילו הגברים עסקו בציד. הנשים המלקטות ניחנו בכושר גופני ובמיומנויות פיזיות, והכירו היטב את עולם החי והצומח. ייתכן שעל רקע המלחמה ההיסטורית, והגברית מאוד, המתוארת ברומן, ביקשו המחברות לחזור ולהבליט את כוחן וחשיבותן של הפעולות הזעירות של הנשים העושות מאחורי הקלעים. אך נראה שלא פחות מכך הן ביקשו לתאר את המלחמה מנקודת מבטם הבלתי שגרתית של המיעוטים – נשים, גבר שחור וגבר יהודי.
עקב־האכילס של הספר מצוי בניסיונו לחקות את אמצעי ההתקשרות המקובלים באותה תקופה, ולכן נעשה בו שימוש רב במכתבים. הספר מלא במכתבים שכתבו האוהבים זה לזה, וגם במכתבים שהכתיב חבר, שלא ידע קרוא וכתוב, לחברו שיכתוב במקומו. האינפלציה של המכתבים מחמיצה את מטרתם להביא באופן אותנטי את קולם של הגיבורים והגיבורות, והופכת את הרומן לטרחני. חבל, כי ניכר שהוא מבוסס על תחקיר עמוק ורציני. חבל גם שהרומן, שהתיימר לבטא רעיונות פמיניסטיים, מיועד מראש בסגנון כתיבתו לקהל נשי, ותחם עצמו לנישה ז'אנרית ומגדרית מסוימת שמגבילה את הדהודו.
