במלחמת יום הכיפורים נלחמו לראשונה תלמידי ישיבות ההסדר, במלחמה הנוכחית נלחמים רבני הציונות הדתית ובניהם. הציבור נחשף לדמויותיהם מעוררות ההשראה של הרב נערן אשחר הי"ד והרב אלישע לוינשטרן הי"ד, וייבדלו לחיים ארוכים דיין בית הדין הרבני הרב אברהם זרביב, ודיין רשת "ארץ חמדה־גזית" הרב אורי סדן. על אלה נוסיף את מועמד הציונות הדתית לרבנות הראשית, הדיין הרב מאיר כהנא, שהיה מ"פ חי"ר וכעת הוא סא"ל בפיקוד העורף, ואת דייני בית הדין הרבני הגדול, הרב אליעזר איגרא והרב ציון לוז, שניהם בוגרי ישיבות הסדר ששירתו כלוחמים בצה"ל. רבנים אלה, ועוד רבים אחרים, מהווים הוכחה ניצחת ששירות משמעותי בצה"ל איננו סותר גדלות בתורה.
חוששים מחילון וגם מהסיכון
המסקנה הראשונה היא ששינוי במגזר החרדי יגיע מלמטה, קרי מהציבור, ולא מלמעלה, דהיינו רבנים או פוליטיקאים. לכן, הסיכוי לשינוי כזה או אחר לא צריך להיבחן לפי עמדותיה של המנהיגות, אלא לפי עמדות הציבור. זאת ועוד, הציבור החרדי מגוון מאד, וכפי שאי אפשר לאפיין את הציונות הדתית לפי אדם מסוים מתוכה, כך לא נכון לעשות זאת לגבי הציבור החרדי. אשר על כן, הצעתי מיועדת לחלק מן הציבור החרדי בלבד.
בנוגע לשירות הצבאי מצאתי כי ההתנגדות של הציבור החרדי לשירות צבאי בנויה על כמה הנחות:
ההנחה הראשונה היא שלומדי תורה מגינים על המדינה לא פחות ואולי יותר ממי שמשרתים בצה"ל, ולכן אין לגייס אותם. משמעות הנחה זו היא התנגדות לגיוס בני ישיבות בגיל הגיוס (21-18), ואף לגיוס אברכים השוקדים על תלמודם. אולם אין בה סתירה לגיוס חרדים עובדים.
ההנחה השנייה היא החשש מחילון בצבא. חשש זה הוא המניע העיקרי להתנגדות החרדית לגיוס לצה"ל. מקורו בתפיסת כור ההיתוך של בן־גוריון, שרבים מהחרדים עדיין מאמינים שמתקיימת בצה"ל (כחיזוק לכך הם קיבלו את האמירה ההזויה של יאיר גולן על חינוך מחדש של בני הציונות הדתית בצה"ל). גיוס החרדים לגדוד הנח"ל החרדי לא הפיג את החשש, שכן רבים מהמתגייסים הם נוער חרדי נושר ולא מהווים חלק ממרכז החברה החרדית.
ההנחה השלישית היא שאחיזה בנשק זרה ליהדות, ונגועה ביהירות של "כוחי ועוצם ידי". הנחה זו מנוגדת כמובן להלכות מלכים לרמב"ם הקובע שמלחמת הגנה היא מצווה.
ההנחה הרביעית היא שהשירות בצה"ל איננו מעניינה של היהדות החרדית, שאמורה להיות מנוכרת לכל מה שקשור למדינה. רוצה לומר, כחלק מההתגוננות החרדית מפני החילון אימצה החרדיות גישה מנוכרת כלפי מדינת ישראל וזרועותיה השונות. ניכור זה בא לידי ביטוי גם ביחס האדיש לשירות הצבאי ולמשרתי צה"ל.
ההנחה החמישית היא החשש הטבעי מהתנאים הקשים של השירות הצבאי, ואף מהסיכון להיפגע. דהיינו, בהיעדר תשתית דתית או אידיאולוגית חרדית לשירות בצה"ל, האישה החרדית שואלת את עצמה לשם מה עליה לסכן את בניה במלחמה שאינה נוגעת לה.
מכלול ההנחות האמור יוצר בעיה חברתית מורכבת ביותר, שלא ניתן לפתור בלחיצת כפתור. היא מחייבת גישה נחושה, אך בעיקר זהירה וסבלנית.
לקחי הכישלון של תנועת טוב
נקודת האמת החזקה של הציבור החרדי היא הצבת האמונה, לימוד התורה ושמירת המצוות מעל כל ערך אחר. כדי להגן על אלה, הציבור החרדי מוכן לעשות הכול ואף לוותר על הכול. הוא בנה עולם שמוגן בשכבות הגנה רבות, והצליח בצורה מדהימה לשקם את העולם הדתי והתורני אחרי החילון והשואה, ולהביא אותו לממדים כמותיים שכנראה לא היו מעולם. הציבור החרדי מוכן לשלם מחירים כבדים מאוד כדי לשמור על ערכים אלה: הוא חי בצפיפות קשה, מסתפק ברמת חיים נמוכה ועוד. לכן, כל ניסיון שנעשה בעבר לגרום לחרדים להתגייס על ידי הפעלת כוח, גרם לתגובת נגד ולתוצאות הפוכות.
כדי לגרום לעולם החרדי לשאת בעול הכלכלי והביטחוני יש לשכנע אותו שהדבר לא יבוא על חשבון הערכים החשובים לו (וגם לי). המסקנה איננה שצריך להתחנף לחרדים ולתת להם כל מה שהמנהיגות הפוליטית שלהם מבקשת. המסקנה היא שהשיטה לא תהיה הפעלת כוח, אלא בניית מסלולי גיוס מתוך הקשבה לתפיסת העולם החרדית, מסלולים שיוכיחו שאפשר להתגייס ולהישאר חרדי באמת.
עובדה היא שהשינויים בעולם החרדי באים תמיד מלמטה. אולם כפי שלמדנו מסוגיית החרדים העובדים, הלחץ מלמטה מאלץ את המנהיגות לבצע התאמות. בשנת 2007 הוקמה תנועת "טוב", שנועדה לייצג את החרדים העובדים. בשנים 2008-2007 הצליחה התנועה להכניס נציגים מטעמה לעיריות ביתר־עילית ובית־שמש. בבחירות הבאות היא נכשלה בכך ונסגרה.
אולם במפתיע, דווקא אחרי הכישלון אימצו המפלגות החרדיות את החרדים העובדים והחלו לקדם מהלכים וחוקים שיסייעו לחרדי העובד, בכלל זה חוקים הקובעים העדפה מתקנת לחרדים בקבלה למשרות ציבוריות. בהמשך לכך החלו להתקיים מפגשים של חרדים עובדים עם גדולי הדור החרדים, בהם למשל מפגש עם ראש ישיבת סלבודקה הרב משה הלל הירש לפני כחודש, אף שברור שהדבר נותן לגיטימציה לתופעה (מבורכת) זו.
תהליך דומה עשוי לקרות גם בנוגע לשירות חרדים בצה"ל. ככל שהשירות יהיה מוצלח ויפיק "חרדי משרת" ולא "חרדי לשעבר", אזי גם ההנהגה התורנית והפוליטית החרדית תקבל אותו ואף תתמוך בו.
קפיצת הדרך
בימי המלחמה הקשה שנכפתה עלינו מאז שמחת תורה, חווינו מעין קפיצת הדרך ביחס של הציבור החרדי לשירות הצבאי. מאז תחילת המלחמה חרדים רבים מסייעים באופן מעורר התפעלות לחיילי צה"ל, מאות חרדים התגייסו לתפקידים עורפיים, ורבים אחרים התגייסו לכיתות הכוננות ביישובים החרדיים. בניגוד לטענות שונות אני יכול להעיד כי אני משרת לצד חרדים שהתגייסו כעת וכי הם מגיעים מלב המיינסטרים החרדי, ואין מדובר רק על אנשי שוליים.
לצעדים אלה יש משמעות אסטרטגית, מכיוון שהם התגברו על חלק מהנחות היסוד של החברה החרדית שסקרנו לעיל. הסיוע החרדי לחיילי צה"ל ושיחות התמיכה של רבנים חרדים (כגון הרב אשר וייס) שברו את חומת הניכור החרדי כלפי הצבא, ויש לכך חשיבות רבה מאוד. העובדות הן שהסיוע והתמיכה נמשכים גם כעת, אחרי יותר ממאה ימי לחימה, מתחת לרדאר וללא ציפייה לפרסום או לכבוד.
ההתגייסות של חרדים לשירות עורפי חיזקה מגמה זו. גם שירות עורפי כרוך במאמץ: הוא מחייב היעדרות מהבית, כולל בשבת, אתגר שמשפחות חרדיות טרם התנסו בו. בנוסף, שירות זה המחיש כי אפשר להתגייס ולהישאר חרדי באופן מלא. אומנם הדבר קל יותר כאשר מדובר בשירות עורפי ביחידות שחלקן בעלות גוון דתי מובהק, כך שהחייל החרדי איננו צריך להיאבק כדי לשמור על אורחות חייו. כיתות הכוננות שנפתחו שברו את ההנחה שיהודים חרדים לא אמורים לאחוז בנשק. הן מתחילות ליצור דגם של חרדי לוחם, כזה שמאמין כי "ה' אֱ־לֹהֶיךָ הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
אומנם המתגייסים כעת הם חרדים עובדים ונשואים בגיל מבוגר יחסית, כך שההנחה הראשונה בדבר חשיבות לומדי התורה לא השתנתה. גם החשש מחילון בשלב זה של החיים נמוך, ואף אין כאן שינוי ביחס לממד הסיכון האישי. בנוסף, לצערנו אגפים שלמים במגזר החרדי עדיין מתנגדים למהלך זה. אולם אפשר להעריך שככל שהוא יצליח ויוכיח ששירות צבאי אין פירושו חילון, הוא ילך ויתרחב.
מהלכים אלה מוכיחים באופן ברור שאין צורך בפתיחת צבא נפרד לחרדים, כפי שהציע פרופ' יובל אלבשן בעיתון זה ("כולל שירות", מוסף יומן, 19.1). הצעתו מיוסדת על שתי הנחות שאני חלוק עליהן: הראשונה, שאפשר להגיע להבנות עם ההנהגה החרדית, והשנייה, שהחרדים לא יכולים לשרת בצה"ל אלא רק בצבא נפרד שיוקם עבורם. ימי חרבות ברזל הוכיחו היטב ששתי ההנחות שגויות, ולכן יש ללכת בדרך אחרת.
להוריד את גיל הפטור
כדי להמשיך את המגמה המבורכת שהחלה בימי המלחמה עלינו לנקוט שתי פעולות עיקריות. הראשונה, להוריד את גיל הפטור מצה"ל. כיוון שחרדים עובדים הם אלה המתגייסים, הרי שהקלה על חרדים ביציאה לעבודה תגרור אחריה גם שירות צבאי. לכן, כאשר נושא חוק הגיוס ישוב ויעלה, יש לנקוט בדרך לא פופוליסטית ולהוריד את גיל הפטור של חרדים מצה"ל כדי לאפשר להם לעבוד. יציאה לעבודה היא חלק מן ההשתלבות החברתית, המובילה באופן טבעי גם לשירות צבאי.
הפעולה השנייה והמיידית יותר היא פתיחת מסלול חרדי קרבי, אשר בניגוד למסלול הנח"ל החרדי יקלוט חרדים מהזרם המרכזי וממרכז הסוציולוגיה החרדית. מהלך כזה מותנה להבנתי בכך ששתי ההנחות החרדיות הראשונות יישמרו. כלומר, לא יהיה גיוס של לומדי תורה אלא של חרדים שסיימו את תקופת הלימודים האינטנסיבית. כמו כן המסלול יבטיח הגנה מפני חילון, בכך שהוא יהיה מיועד לחרדים נשואים שהתבססו מבחינה רוחנית וחברתית במרכז החברה החרדית, והשירות הרצוף יהיה קצר יחסית.
בשלב זה של החיים יש קושי להתגייס לתקופה ארוכה. למעשה אני מציע לגייס חרדים נשואים ועובדים בגילאי 30-24 לטירונות רובאי 03 מקוצרת באורך של שישה שבועות. לאחר מכן הם ישרתו במשך מספר חודשים באבטחת יישובים, ובכלל זה בבקעה, בגבול הצפון וביהודה ושומרון. בהמשך הם יצטרפו למערך המילואים, שבשנים הקרובות יידרש להשקיע כוחות משמעותיים באבטחת יישובים. לוחמים אלה יוכלו לתפוס קווי חי"ר שהוחזקו בידי גדודי שריון ותותחנים, אשר מוסמכים בעצמם כרובאי 03 בלבד.
יתרון מרכזי בהצעה זו הוא יחס סביר בין אורך ההכשרה לאורך הפעילות המבצעית, כך שתהיה לצבא תועלת בשירות, בעיקר בהיבט של שירות מילואים משמעותי במשך עשר שנים לפחות. האתגר הצה"לי יהיה ליצור שירות מילואים מותאם ביחידות בעלות גוון דתי, שיאפשרו בקלות שמירה על אורח החיים החרדי ויפיגו את החשש מחילון. בנוסף, שירות כזה – בניגוד לשירות בתוך עזה או בגבול הצפון – יאפשר יציאות סדירות הביתה, כך שהמשרתים ובני משפחותיהם יוכלו להתרגל לתנאי השירות בצה"ל.
מהלך כזה עשוי לפתוח שלב חדש ביחסי החרדים וצה"ל, וליצור דגם של לוחם חרדי ששומר על אמונתו, תורתו ומצוותיו, ללא כל ויתור. אם המהלך יצליח, רבים ישתכנעו להצטרף ויהיה ניתן לשקול מסלולי גיוס נוספים.
הטעות של חמאס
מכישלון הרפורמה המשפטית, שבאופן עקרוני הייתה ונשארה נכונה לטעמי, למדנו שהדרך ליישום שינוי חברתי עמוק מותנית בנחישות לצד הקשבה וסבלנות לצרכים ולרגישויות של אחינו לאומה. עקרונות אלה יש ליישם גם בנוגע לגיוס חרדים.
עלינו להבין כי העמקת השילוב של המגזר החרדי בחברה הישראלית איננה רק מהלך שבו החרדים יגדילו את תרומתם למדינה במובן הביטחוני והכלכלי. משמעותה הנוספת, והחשובה יותר, היא הגדלת השפעתם על אופייה ותרבותה של החברה הישראלית. בחברה החרדית אצורות אנרגיות אדירות של תורה, אמונה, יצירתיות, נתינה ומסירות נפש. את מקצתן חווינו בימי חרבות ברזל, בין השאר בדיווחים על אנשי "איחוד הצלה" שחילצו פצועים בעוטף תחת אש.
אחת הטעויות העמוקות של אויבינו הייתה הערכת־חסר של כושר העמידה של עם ישראל בתלאות המלחמה. חמאס מגלה בדרך הקשה כי מדינת ישראל מגלמת שילוב יוצא דופן של מדינה בעלת טכנולוגיה מערבית מתקדמת עם נחישות דתית יהודית. זהו שילוב חסר תקדים בעולם כולו, אשר החרדים תורמים לו כבר כעת, ועוד עתידים לתרום לו רבות בעתיד.
