בשבועות האחרונים עוד ועוד זמרים מוציאים שירים שלאו דווקא נכתבו במלחמה או עוסקים בה. חלק מהחומרים שראינו ונראה בזמן הקרוב הם חדשים, אבל רבים מהם כבר היו ארוזים ומוכנים לשליחה לפלייליסט ימים ספורים לפני שהתותחים החלו לרעום, ונגנזו עד שיגיעו ימים מתאימים יותר. לפני שבוע הוציאה אודיה אזולאי שני שירים, "אם אתה שלי" ו"פוליטיקה", שכבר הגיעו למקום השני והשמיני ברשימת סרטוני המוזיקה החמים ביוטיוב.
אודיה הייתה מהראשונים שהוציאו שיר אחרי 7 באוקטובר, כשרוב האמנים הוותיקים והמנוסים יותר שקעו בדממה. היא העידה שגם לה היה קשה ליצור, ובכל זאת העזה להניח את הלב על הדף והקלידים ולשיר מילים שיספרו על הצער והפחד, האכזבה והתחושה הקיומית. שלושה שירי מלחמה היא הוציאה, ואפילו חיברה אותם יחד למיני־אלבום הנושא את השם הפשטני למדי "חרבות ברזל".
את "חורף 23'" היא כתבה והלחינה עם איזי ונתי אבידן, ולמרות הפרפרזה הברורה לשירו של שמואל הספרי "חורף 73'", הנימה כאן אחרת. קודם כול, לב השיר פונה לא־לוהים בבקשה לקשר ולפשר, לנחמה ולתקווה. שנית, יש בו פחות תחושת קורבן ושאיפה לחזון מנותק, יותר הכרה בכאב וניסיון להבין איך לתקן. אחריו יצאו גם "דם של גיבורים" לזכר בר יענקלוב, שנפל בקרבות בעוטף, ו"מלאכית לבנה" לזכר מאי נעים, מנרצחי הנובה.
אודיה היא הקול של ישראל השנייה, המסורתית, זאת שמחוברת לאמונה ולארץ אבל לאו דווקא לדת במובן הקלאסי. הקלישאה של מסיבה אחרי הקידוש בשישי יכולה לעבוד כאן, למרות שאודיה עצמה שומרת שבת. בשתי שורות קצרות בשיר "אינטלקטוערסית" היא תיארה את זה במדויק: "אני חצי חרדית ואני חצי לבושה".
היא גדלה בבית דתי בבת־ים, עשתה סיבוב בעולם החילוני ואז התקרבה שוב למקורות, בדרך שלה. לא תמצאו כמעט שיר או פוסט שלה בלי אזכור לקשר שלה עם א־לוהים או סתם "בעזרת השם" או "ישתבח שמו". להצלחה אבות רבים, אבל חוץ מהכישרון, העבודה הקשה והמעטפת המקצועית ההדוקה של גורמים חזקים בתעשייה, יש לא מעט רייטינג בדיוק לגוון הזה, שמדבר אמונה ועסוק גם ברובדי עומק של עבודת ה', ועדיין חי עם מחויבות חלקית לפרטים. יש אנשים שמתקשים להכיל את הערבוב הזה, אבל האמת היא שהוא שיקוף יפה לזרמים חזקים בחברה שלנו.
למוזיקה שלה אין הגדרה אחת: היא עושה פופ ומזרחי אבל גם ראפ מהיר ועצבני, ובכולם המלמולים הלא תמיד ברורים שלה. היא רק בת 23, ותנועת החיפוש וההתבגרות שלה ניכרת גם בשירים – הראשונים היו רגועים יותר, מתוקים יותר, ובכל שנה, כנראה עם האתגרים והכאבים, הכתיבה והטקסטים שלה נשמעים מורכבים וקשים יותר, נוגעים באיזה תהום.
בצמד השירים החדש היא עסוקה בניסיון לפרום מערכת יחסים סבוכה: יש בהם דיאלוג פנימי בין ההתמסרות למגנט שמחבר בין שני אנשים אוהבים ובין ההבנה שהחיבור הזה מחבל בסופו של דבר בחיים של שניהם. היא לא חוסכת בכנות בתיאור התהפוכות, ההתמודדות עם הקולות של הסביבה והמחשבות שרצות לצד השני. עם פרסום השיר "פוליטיקה" היא כתבה: "זרמי עם הקדוש ברוך הוא כבר, לפעמים האנשים שאנחנו הכי אוהבים בעולם, שהיטבנו איתם הכי הרבה, הם אלה שיעבירו אותנו את הצער הכי גדול".
אומנם היא רק ארבע שנים בנוף המוזיקלי שלנו, אבל היא הספיקה לכתוב ולעבוד עם הזמרים והיוצרים הכי חזקים היום. עומר אדם, עדן בן־זקן ונעה קירל הם רק חלק מהרשימה. היא הספיקה לזכות בפרס אקו"ם לתגלית השנה בקיץ שעבר, ובסיכומי השנה האזרחית הייתה הזמרת המושמעת ביותר בספוטיפיי, באפל מיוזיק וגם ברדיו. שני האלבומים הראשונים שלה סיפקו כמה וכמה להיטים שכבשו את המצעדים, ובשנה האחרונה היא משחררת צמדי שירים או מיני־אלבומים.
מבחינה מסוימת אודיה היא אולד פאשן. היא לא צמחה בגלל בית ופזמון שהעלתה בטיקטוק ואפילו לא עברה אודישן חי מול קהל, מצלמות ושופטים בתוכנית ריאליטי. אזולאי ישבה עם יוצרים (בתחילת הדרך גיא ויהל), כתבה, הלחינה, הקליטה, פרסמה והעלתה בפלטפורמות המוזיקה, והקסם עבד. הוויראליות שהפכה אותה לכוכבת שממלאת את קיסריה ואת מנורה לא הייתה מביישת שום סיפור סינדרלה. היא יודעת לשחק את המשחק ברשתות – הקשר הישיר עם הקהל שלה מתקיים באופן קבוע באינסטגרם – אבל זה כלי בדרך, ולא השביל הראשי. כמו בעבר, גם בצמד השירים שפרסמה עכשיו היא ביקשה מהעוקבים שיצביעו אזה שיר הם ירצו לשמוע קודם, וכך קבעה את סדר הפרסום.
קשה לדבר על אודיה בלי להתייחס לבעיית הדיקציה המאפיינת את השירים שלה. היא פשוט בולעת מילים: אם לא תחזיקו את הטקסט של השיר מול העיניים, כנראה לא תבינו בדיוק על מה היא מדברת. אודיה אפילו התייחסה לביקורת בנושא בשיר "אינטלקטוערסית": "הפעם הדיקציה דה בקס", אולי בניסיון להפוך את הדפקט לאפקט, שגם ככה נחשב לחותמת שלה. אומנם יש גרף התקדמות, ובסינגלים האחרונים המצב יותר טוב, אבל עדיין יש מי שהיו יכולים ליהנות מהמוזיקה שלה אבל נמנעים ממנה בגלל זה. ובכל זאת היא מצליחה, בשירי מלחמה, אמונה או אהבה, לגעת בלב של הקהל.
