הפקת יצירת מופת טלוויזיונית אינה עניין קל, וכפי שסטיבן ספילברג וטום הנקס למדו על בשרם, הפקת שתיים כאלה היא כמעט בלתי אפשרית. כש"אחים לנשק", סיפורה של פלוגת צנחנים אמריקנית במלחמת העולם השנייה, עלתה ל־HBO ב־2001, היא הדהימה את העולם והפכה במהירות לאחת הסדרות הטובות והאהובות שאי־פעם שודרו. תשע שנים לאחר מכן חזר צמד המפיקים עם הסדרה "אוקיינוס לא שקט", שסיפרה על הנחתים שלחמו בזירה האמריקנית השנייה, במזרח הרחוק, ולא זכתה לאותן תשבחות והתלהבות. השניים לא התייאשו, מתברר: עכשיו הם חוזרים עם המיני־סדרה השלישית שלהם על המלחמה הגדולה מכולן, בניסיון להחזיר את הקסם שעבד, ואז אבד.
המיני־סדרה "אדוני האוויר" מספרת את סיפורם של חיילי קבוצת ההפצצה המאה, יחידת מפציצים אמריקנית שהשתתפה ברבות ממשימות האוויר הקשות והקטלניות ביותר במלחמה, וזכתה לכינוי "המאה המדממת".
בהמשך לקו של "אחים לנשק", "אדוני האוויר" לא מסתירה את הכאוס והברוטליות של המלחמה. בכל פעם שהמפציצים ממריאים מתעוררת תחושות אימה ממה שהטייסים נאלצו לעבור בעודם טסים בגובה אלפי מטרים במטוסי בי־17 מעוררי חרדות ומטווחים באש ממטוסי קרב גרמניים. אפשר ממש לחוש את האימה מהידיעה שהמטוס עלול להיפגע ולהתפוצץ בכל רגע, אולם כמו "אחים לנשק" גם כאן לא נחצה הגבול לסוג הברוטלי המוגזם עד כדי פורנוגרפיה שליווה את "להציל את טוראי ראיין" מהשניות הראשונות של הסרט המוערך יתר על המידה.
הנאמנות להיסטוריה גרמה לכמה אילוצים קשים. בכל מפציץ היו עשרה אנשי צוות, ובכל קבוצת הפצצה היו עשרות מפציצים, וכל אנשי הצוות היו גברים צעירים בעלי חזות לבנה. בפרקים הראשונים המסך מתמלא בדמויות בעלות פרצופים דומים שרק נעשים דומים עוד יותר כשהם עוטים מסכות טיסה. שתי הדמויות המרכזיות בכל זאת מתגלות מיד: הטייסים מייג'ור גייל "באק" קלבן (אוסטין באטלר) ומייג'ור ג'ון "באקי" איגן (קאלום טרנר), חברים טובים בעלי דפוסי אישיות הפוכים. באק רגוע ושקט ומסרב לגעת בטיפת אלכוהול, ובאקי נהנתן וספוג ביטחון עצמי. בשעה שהצמד נותן עבודה בתור הדמויות הראשיות, הצופים הולכים ומזהים סביבם פרצופים חדשים שמתגלים כדמויות מרתקות לא פחות ואולי אף הרבה יותר, כמו הארי קרוסבי (אנתוני בויל), הנווט החושש והמוכשר שסובל ממחלות טיסה, וקרטיס בידיק (בארי קיוגן, אחד השחקנים המוכרים מאוד המעטים בסדרה), טייס מוכשר וחצוף מברוקלין.
חלק מההתבהרות הזאת מתחוללת באופן טבעי ככל שהסדרה מתקדמת, אך גם משום שאחד מהדברים הטובים ביותר שעושה "אדוני האוויר" הוא להמחיש לצופים עד כמה מסוכנות ומפחידות היו טיסות הפצצה באור יום – באמצעות הצגה מחרידה של מותם הקבוע של צוותי אוויר שלמים בפגיעות נ"מ, ביירוטים ובתאונות. חלק גדול מהפרק השלישי (מתוך תשעה), האחרון שיצא בעת כתיבת שורות אלו, מפגין זאת באופן מרהיב בהצגת משימת ההפצצה על שוויינפורט־רגנסבורג באוגוסט 1943, שהייתה מהקשות במלחמה.
אם כבר מדברים על ההמחשה, שווה להתעכב קצת על הצדדים הטכניים. הפקת "אדוני האוויר" עלתה לחברת אפל 250 מיליון דולר, וזה ניכר. הכול – מהתפאורה, התלבושות, סצנות הקרב והפסקול – תפור היטב וברמה הגבוהה ביותר. ברוב הגדול של המקרים זה משמש לטובת הסדרה, שמפגינה יכולות משוכללות יותר מאלו שהיו זמינות ליוצרים ב"אחים לנשק". אך לעיתים זה גם בעוכריה. סצנות קרבות האוויר עברו עיבוד ניכר במחשב, ופשוט לא נראות אמיתיות מספיק. לרוב, ההפקה הטכנית מצוינת.
אי אפשר לסיים ביקורת על סדרת מלחמה ללא התעסקות בהקשר הישראלי. התותחים כאן רועמים בעזה ובלבנון, החיילים לוחמים בין הבתים, אלפים מתאבלים על יקיריהם. צפייה בחיילים שנלחמים ומתים למען ארצם לא יכולה להיות מנותקת. זה נותן ל"אדוני האוויר" עוד יותר כוח משהיה לה לולא המלחמה, אך גם הופך את הצפייה בה לקשה הרבה יותר. במדינה שזקוקה נואשות לאסקפיזם, סדרת מלחמה מציאותית להחריד היא לא בדיוק התרופה האידיאלית. אז צפו ב"אדוני האוויר" אם אתם נהנים מתוכן על מלחמת העולם השנייה, נהנים מדרמות מלחמה או פשוט מחפשים משהו טוב לראות בערב. אבל אם הכול קצת כבד לכם כרגע, כנראה כדאי לכם להמתין קצת לפני שתצפו בה, או לכל הפחות לצפות בזהירות.
אדוני האוויר, אפל טיוי
