"מה שתגידו" היא תוכנית חביבה למדי, מז'אנר תוכניות "אנשים יושבים ומדברים למצלמה" שבתאגיד אוהבים למדי להפיק (ראו "סיפורים מהכורסה" וכמובן "סליחה על השאלה").
למי שלא מכיר, התוכנית מורכבת מצמדים של ידוענים מדרג שני או שלישי, שמנתחים יחד בהומור את אירועי השבוע. כמה מהצמדים מעניינים יותר (הפייבוריטים שלי הם גלעד כהנא וגלית חוגי), כמה פחות, וכשיעל ושוש פוליאקוב מופיעות אני יודע שאני צריך לראות את התוכנית עם אוזניות, כי הולכות להיאמר מילים שאני לא רוצה שהילדים ישמעו.
המבנה הוא כזה: בכל פעם יש קטע קריינות שעוסק באירוע מסוים מהשבוע, ואחר כך התגובות והפאנצ'ים של המשתתפים. הייחוד של התוכנית הוא בכך שהמשתתפים מביאים את הקול האישי והזווית הייחודית שלהם. די ניכר שהעמדות של רוב מוחלט מהמשתתפים הן עמדות שמאל – חוץ מקותי סבג, בעבר רועי עידן, ומדי פעם גם מנדי גרוזמן – וכך כל הצופים יכולים לראות תוכנית מאוזנת שמביאה מגוון קולות, אחד עשר אנשי שמאל-מרכז ואיש ימין אחד.
מי כותב את הקריינות
אבל זה בסדר. כבר התרגלנו שעמדות ימין הן מיעוט באולפנים, וככלות הכול כשפאנליסט מביע את דעתו, ומבקר פוליטיקאים או מהלכים מסוימים – בשפה נקייה יותר או פחות – ברור לצופה שיש פה דעה, והוא יכול להסכים או לחשוב אחרת. הבעיה הגדולה יותר היא הקריינות.
הקריינות אמורה להיות אובייקטיבית, שקופה. אולי עם קורטוב של אירוניה, אבל בגדול הקריין מספר ברמה הטכנית מה קרה השבוע, ואני הצופה רואה בו תיאור מדויק שעכשיו הפאנליסטים צריכים להגיב לו. אלא מה, אני לא יודע מי כותב את הקריינות, אבל אני יכול לנחש מה העמדות שלו.
הנה למשל שורה מלפני כמה שבועות: "השבוע הודיעה הממשלה על עסקה לשחרור החטופים מעזה. זאת לאחר שרוב חברי הממשלה החליטו ששחרור חטופים חשוב יותר מכל שיקול פוליטי. כל שרי הממשלה תמכו למעט השרים של עוצמה יהודית". יש פה מעבר דק בין דיווח עובדתי: הממשלה הודיעה על עסקה, וכולם תמכו בה חוץ מחברי מפלגה מסוימת, לבין פרשנות: מפלגת עוצמה יהודית מתנגדת לעסקה משיקולים פוליטיים.
מהם השיקולים האלה, ואיך חברי עוצמה יהודית ירוויחו פוליטית מכך שהחטופים יישארו בידי האויב? את זה אין לדעת, אבל כמובן אי אפשר להעלות על הדעת שיש להם שיקולים מעשיים או אידאולוגיים. וכך הגישה הזו כאמור מוצגת לצופה בזמן שהוא "לא ערני", כלומר מניח שעכשיו הוא מקבל תיאור נקי של העובדות. מעכשיו תתקבע בראש שלו העמדה שמי שמתנגד לעסקה עושה זאת משיקולים פוליטיים.
דוגמה אחרת שודרה בשבוע האחרון, סביב העסקה החדשה: "ראש הממשלה מכחיש שיסכים לתנאי העסקה, מחשש לפירוק הקואליציה". אני לא יודע מה השיקולים של ראש הממשלה, ויש לי מעט מאוד אמון בו, אבל סיבה לא רעה לסרב לעסקה שפרטיה פורסמו היא לא החשש לפירוק הקואליציה אלא חשש לפירוק המדינה. אבל מבחינת הקריין זה לא משנה – נקודת הפתיחה לשיחה היא שראש הממשלה מתנגד לעסקה כי זה פוגע לו בבייס. אלה העובדות, עכשיו אפשר לספר על זה פאנצ'ים.
הטקסט של הסאטירה
גם זה לא חדש, למען האמת. ב"ארץ נהדרת" זו שיטת העבודה מאז ומעולם: אייל קיציס יגיד "אדוני ראש הממשלה, השבוע באמת פורסם ש…" או "כולנו הרי יודעים ש…" ואז את דעתם של כותבי התוכנית. הצופה יודע שהמילים ששמים בפה של ראש הממשלה הן סאטיריות, והן פרשנות של המציאות, אבל לא תמיד יבחין שגם מהדלת הקדמית דוחפים לו פרשנויות ודעות שהוא לא בהכרח היה מקבל, והן איכשהו תמיד נוטות לצד אחד של המפה הפוליטית. וזה כמובן נכון גם לגבי תוכניות ישנות יותר, כמו "מצב האומה".
אולי פשוט הגיע הזמן להפסיק להתאכזב מכך שתאגיד השידור הציבורי מתנהל בדיוק באותה צורה, כלומר משאיר את הטון השולט בצד שמאל. כך או כך, כדאי להמשיך לזכור את זה, ולהיות צופים חשדניים שלא מקבלים כמובן מאליו את מה שמשודר בתקשורת.
