אחת לכמה שנים יוצא סרט חדש של הבמאי אלכסנדר פיין ("אודות שמידט", "דרכים צדדיות", "היורשים"), ומזכיר לנו לפתע שהוליווד עוד מסוגלת לייצר גם סרטים כאלה, פשוטים ואנושיים, בלי זיכיונות, בלי גיבורי־על ואפילו ללא דרמות גדולות. כוחו של פיין הוא העיסוק בדמויות קטנות, שוליות ממש, שמתמודדות בדרכן עם מגוון קשיים, כמו בדידות, זקנה, אובדן ודחייה.
כעת, שש שנים לאחר שסרטו האחרון והשאפתני "לחיות בקטן" אכזב בגדול, חוזר פיין עם יצירה שפוגעת בול במטרה – "נשארים לחג", דרמה מרירה־מתוקה מענגת, שעושה טוב על הנשמה.
העלילה מתרחשת ב־1970 בפנימייה יוקרתית בניו־אינגלנד. לקראת חג המולד התלמידים חוזרים למשפחותיהם, אך תמיד כמה מהם נאלצים להישאר בבית הספר מסיבות שונות ואיתם חייב להישאר גם אחד המורים כמשגיח. השנה נפל הכבוד המפוקפק הזה בחלקו של פול הונאם (פול ג'יאמטי הנהדר), המורה הקפדן והפוץ שאיש אינו מחבב. איתו נשארים גם הטבחית השחורה מארי לאמב (דאווין ג'וי רנדולף המרגשת), ששכלה לאחרונה את בנה החייל במלחמת וייטנאם, והתלמיד אנגוס טאלי (דומיניק ססה המצוין), פריווילג זחוח שמתגרה תמידית בהונאם, שאמו העדיפה לבלות את החג בחופשה עם אביו החורג. במהלך השבועיים הקפואים שהסרט מתרחש במהלכם ילמדו השלושה להכיר זה את זה ואט־אט יתקלפו מהם הקליפות העוקצניות ויירקמו קשרים עדינים של הבנה והכלה.
אם משהו במבנה הזה נשמע לכם מוכר, זה כי "נשארים לחג" לא באמת עושה שום דבר שלא ראיתם כבר אינספור פעמים. יתרה מכך, אפשר אפילו לומר שהסרט נוסחתי למדי. אלא שפיין, יחד עם התסריטאי שלו דיוויד המינגסון, לא התכוונו להמציא פה את הגלגל, הם פשוט יצאו לעשות את זה בצורה הכי טובה שניתן, והצליחו בגדול.
כל פרט בסרט – סוגיות טכניות כמו השחזור התקופתי המשכנע, מבחר שירי הסבנטיז המלנכוליים והצילום שמצליח להקנות לוק של סרט אמיתי משנות השבעים; בניית הדמויות הדקדקנית, שלכל אחת נרקם עולם ומלואו של מורכבות רגשית, חסמים ועכבות; וכמובן תצוגות המשחק המרגשות והעתירות בניואנסים – עשוי בתועפות מחשבה, רגש וכנות שחוברים יחד לחוויה שלא תוכלו להישאר אדישים אליה.
ברור שהמצב הקשה שאנו שרויים בו כבר כמה חודשים הופך אותנו לפקעות של רגש שמחפש פורקן. אז ראוי לומר גם כמה מילים על המשחק. בסרט נטול אפקטים שכזה, מה שג'יאמטי ועמיתיו עושים הוא לא פחות ממרהיב. אינני זוכר מתי לאחרונה הצליחו גיבורי סרט לגרום לי להזדהות עם קשת רחבה כל כך של מצבים אנושיים במהלך הצפייה ובשילוב עם התסריט החכם והבימוי המדויק, האופן שבו פיין מצליח לשאוב את הקהל לעולמו הבדיוני ובמיוחד לחיבור עם הדמויות הוא כה עוצמתי, עד שבסיום הסרט תחושו ממש געגוע נוסטלגי למסע העצוב־מצחיק־שובר לב שעברתם בחברתן.
"נשארים לחג" מצליח בדרכו הצנועה והאנושית לספק חוויה שהיא לא רק מחממת לב אלא גם מזככת ומנחמת. אז עשו לעצמכם טובה ולכו לשהות שעתיים עם גיבוריו, אתם תשמחו שנשארתם איתם לחג.
