אחרי שכל החבר׳ה נפרדו מצבי ועלו על המיניבוס של עזרא בחזרה לישיבה, אחרי שהמלצרים קיפלו את המפות וערמו את הכיסאות, אחרי שיוסי הצלם צילם את התמונות המשפחתיות המסורתיות, אחרי שאחרונת הדודות לקחה הביתה זר פרחים נעוץ בספוג ירוק, אחרי כל זה, צבי ורחל יצאו לטייל קצת.
השעה הייתה מאוחרת. הלילה הירושלמי היה קר מאוד אבל בלב של שניהם הייתה תחושה חמימה ונעימה. רחל הייתה מאובזרת היטב, היה לה מעיל ארוך וצעיף וכפפות, אבל צבי, כמו בחור ישיבה מצוי, היה לבוש רק בחליפת השבת שלו. רחל שאלה אותו אם הוא בסדר, אם לא קר לו, וצבי אמר, הכול טוב, אני רגיל לקור כזה, החדר שלי בפנימייה לא יותר חם. ורחל חייכה והם המשיכו לצעוד במעלה הרחוב. ואז צבי שאל, איך היה לך? ורחל אמרה, וואו. לא חשבתי שיהיה כל כך טוב. אתה גם היית נראה לי מבסוט, לא? וצבי אמר, מה זה מבסוט, היום היה היום המאושר בחיי. והוא הסתכל על רחל והיא הסתכלה עליו וזה היה רגע כזה בעולם שבו קורה משהו שאי אפשר להסביר במילים. רגע שהוא מעל הרגעים הרגילים. רגע שהוא מעל המילים. רגע שהוא חמקמק כמו אושר.
ואז רחל ראתה שהידיים של צבי כבר אדומות מקור והיא שלפה את הכפפות שלה ונתנה לו, וצבי אמר, לא לא, זה בסדר. אבל רחל התעקשה ואמרה לו, יש לי כיסים במעיל, אתה תמות לי פה מקור ורק הרגע התארסנו! ושניהם צחקו צחוק כזה משחרר, וצבי לקח את הכפפות של רחל וניסה ללבוש אותן אבל הן היו קצת קטנות עליו. ורחל אמרה, לא נורא, לא נורא. עד שנגיע למקום חם.
הם המשיכו לצעוד ברחובות ירושלים, שכידוע די שוממים אחרי עשר בלילה, וריכלו קצת על חברים של צבי ועל חברות של רחל, ואז הגיעו לרחוב אגריפס ונכנסו לשוק הסגור והתיישבו שם במקום הראשון שהיו בו פטריות חימום כאלה. כעבור רגע ניגש אליהם בחור צעיר ואנרגטי ואמר, היי חברים! מה תרצו לשתות? וצבי הסתכל על רחל, ורחל חשבה רגע ושאלה, יש לכם אולי תה? והבחור האנרגטי אמר, בטח. תה נענע עובד? ורחל אמרה עובד. וצבי התלבט אם הוא גם רוצה תה או בירה ובסוף הזמין בירה. והם ישבו זה מול זו, והפשירו מתחת לפטרייה ועשו לחיים קטן ושתו בשקט.
נשארתי בישיבה שבועות על גבי שבועות ולא שאלתי מה קורה עם בועז. והוא כבר עזב את הבית ועבר לגור לבד באיזה מושב בעמק האלה ובקושי בא לבקר
ואז, רחל אמרה לצבי, תגיד, אחיך, בועז, החייל, מה הסיפור שלו? איך הוא הגיע לזה? ואז מיד הוסיפה, אם זה בסדר כמובן, אתה לא חייב. וצבי לגם לגימה ארוכה מהבירה ואמר, ברור שזה בסדר. מה זאת אומרת. ואז שתק רגע ארוך וחשב ומלמל לעצמו, מאיפה להתחיל, מאיפה להתחיל, מאיפה להתחיל, ושוב שתק ואז אמר, אני, משהייתי כזה קטן, רציתי להיות כמו בועז אחי. הערצתי אותו. חשבתי שהוא הכי יפה והכי חזק והכי חכם והכי־הכי־הכי. מה שהוא עשה אני עשיתי, כשהוא התחיל ללמוד גיטרה רציתי גם, את נגן המוזיקה הראשון הוא קנה לי והעלה אליו את השירים שהוא אהב, ואני אהבתי אותם רק כי הוא שם לי אותם.
אחר כך המשכתי לישיבה קטנה שהוא למד בה. כל הרבנים היו שואלים, אתה אח של בועז, לא? ואז עושים פשששש כזה של התפעלות. כי בועז באמת היה וואו. אבל אז, בערך בסביבות ועד שני בישיבה גדולה, משהו בבועז השתנה. עד היום אני לא ממש יודע מה קרה שם, ההורים שלי די טשטשו את זה, אבל היה נדמה שביום בהיר אחד בועז נהיה בנאדם אחר. מבחור ישיבה צ׳יקאבר, אהוב, שמח וכריזמטי הוא הפך לשבר כלי. מופנם. מתבודד. שקט.
כשהעיפו אותו מהישיבה בעקבות השינוי הזה, גם החיים שלי קרסו לתוך עצמם אבל לא הרשיתי לעצמי להראות את זה כלפי חוץ. גם ככה ההורים שלי היו גמורים. אז פשוט הדחקתי. נשארתי בישיבה שבועות על גבי שבועות ולא שאלתי מה קורה איתו. בועז עזב את הבית ועבר לגור לבד באיזה מושב בעמק האלה ובקושי בא לבקר.
אחרי תקופה של שנתיים בערך הוא החליט להתגייס לצה״ל, שזה סיפור ארוך בפני עצמו לפעם אחרת, אבל זה מה שקרה. ומאז, לאט־לאט, באורח פלא, האח הגדול שלי התחיל לחזור לעצמו. לחזור אליי. לחזור אלינו. וזהו בגדול.
צבי לגם עוד לגימה ארוכה מהבירה וראה שרחל מהופנטת לסיפור שלו ומקצה העין שלה נשרה דמעה. ומאז, צבי הוסיף, מאז אני חייב לצבא על שהוא החזיר לי את אחי.
