פתיחת פרשת משפטים ב־ו' החיבור, "ואלה המשפטים", כמו מבקשת מן הקורא לבחון את רצף החוקים בהקשרם הרחב, בתוך סיפור הנרקם בין הקב"ה לעם ישראל. הקשר, שהתגלם עד עתה בסיפור דרמטי, רצוף תהפוכות, עליות ומורדות, יקבל לראשונה ממד של חוזה עם פרטים מעשיים.
כתמונת מסגרת של החוזה המפורט ניצבים שני מעמדים שונים של כריתת ברית בין ישראל והקב"ה. ברית סיני הקודמת למעמד הר סיני, וברית האגנות לאחריו. ברית סיני מבקשת את התחייבות העם עוד בטרם הם מבינים את מלוא המשמעות של הקשר, והיא מבקשת להתבסס על האמון שנוצר בעקבות הניסים הגדולים שחוו בני ישראל עד כה: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי". לא כך בברית האגנות, שם מתבקשים בני ישראל להביע את הסכמתם רק לאחר ששמעו את כל פרטי החוקים: "וַיָּבֹא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים".
הממד הכפול של הברית מבקש לעמוד על שני מרחבי קשר עם א־לוהים – האחד מבוסס על אמון ועל התגלות ישירה, ונושא אופי של חוויה רגשית עוצמתית; השני מבקש להוריד את משמעות הברית והקשר אל חיי היום יום, ולהניח על השולחן את כל המשמעויות שנובעות מההתחייבות, כולל אלו הצפויות להציב אתגרים שיעמידו את הקשר במבחן.
מלאך בדמות אדם
אחד מן השינויים הצפויים באופי הברית והעלולים להעמידה בסכנה, מופיע בסיום רצף החוקים בפרשה. הוא מובא כמעין הערת שוליים, ומבשר על שינוי באופי ההתגלות הצפוי בהליכה במדבר ובכניסה לארץ, מליווי ישיר לליווי עקיף:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ… אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף. וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ. לֹא אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.
התפנית בהתגלות, והמרתה במלאך ה' ובצרעה, העסיקו רבות את הפרשנים שניסו להתחקות אחר משמעותם והופעתם במקומות נוספים במקרא. אחד מן המופעים המעניינים הקשורים בכך הוא המפגש המסתורי בין יהושע למלאך ה' זמן קצר לאחר הכניסה לארץ והפרידה מניסי המדבר. מאפיין בולט בתיאור המפגש המסתורי הזה הוא העובדה שהמלאך נגלה ליהושע כדמות אדם, ולא עוד אלא שאותו אדם נושא חזות שאינה מזהה אותו כמלאך א־לוהים אלא כחייל בשדה הקרב, עד כדי כך שיהושע נדרש לוודא "הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ".
הבקשה של המלאך מיהושע לחלוץ את נעליו, "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא", מהדהדת במכוון את מעמד הסנה, אך נדמה כי קדושת המקום עוברת כאן שינוי מקדושה מקומית בהר חורב לקדושה רחבה יותר בכל מרחבי ארץ ישראל. המלאך המחליף את התגלות האל הופך למעשה את אופי ההתגלות לבנאלי. כל מקום בארץ הוא קדוש, ולכאורה כל אדם יכול להיות להתגלות כמלאך.
אותו ממד בנאלי כביכול של ההתגלות ממשיך מול מה שנראה כהתרחקות נוספת, כאשר התגלות האל תתבטא באמצעות בעל חיים. הבחירה בצרעה, שקשה מאוד לעמוד על משמעותה ועוד יותר קשה לזהות היכן התגלות כזו מתרחשת בהמשך, עשויה להעיד כי הממד הניסי יהפוך לנסתר יותר.
הדבר הולם את אופי הכיבוש של הארץ המשויך לה. אם ההתגלות באמצעות המלאך תגרום לפחד ומנוסה מיידית של תושבי הארץ, "אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ… וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף", כיבוש הארץ בעזרת הצרעה יקבל אופי הדרגתי: "מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ".
איטיות מכוונת
גירוש האויבים האיטי נועד להתקדם במקביל להתפתחות והתבססות של עם ישראל בארץ, כדי שלא ייווצר ואקום. האיטיות המכוונת בתהליך כיבוש הארץ, המוזכרת כאן כבדרך אגב, תהפוך עִם כניסת בני ישראל לארץ למציאות ארוכה ומתישה בת מאות שנים של מאבק סיזיפי עם יושבי הארץ.
נדמה כי בעשורים האחרונים מאז הקמת מדינת ישראל, וביתר שאת בחודשים האחרונים, אנו מתחילים להפנים כי כיבוש הארץ מן האויבים היושבים בתוכה עלול להיות ממושך מכפי שקיווינו. ואולם במקרא כיבוש איטי אינו מתואר כעונש, אלא כהתבססות מותאמת להתפתחות הפיזית והרוחנית של העם.
נראה כי החיים בארץ המובטחת יהיו מבחן אמיתי לקיומה של ברית ארוכת טווח, כפי שעולה מהאזהרה המוצמדת לתיאור תהליך הכיבוש האיטי: "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלוֹהֵיהֶם בְּרִית". הפיתוי לכרות ברית עם אלוהים אחרים, כאלה שדורשים פחות מאמץ ואינם תובעים טוטליות, נאמנות ומחויבות חברתית, הוא גדול. בוודאי כאשר רושם הניסים הגלויים הופך לזיכרון רחוק.
גם ההדגשה של חשיבות היחס לגר, הנמצאת בסיום רצף החוקים המקדים את תיאור הכניסה לארץ, "וְגֵר לֹא תִלְחָץ… כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" – מקבלת משמעות אחרת. כל עוד אויבי הארץ נמצאים בתוכנו, הגר עלול להיחשב כסוכן כפול, ממש כפי שזיהה פרעה את בני ישראל במצרים. על כן נאסר על בני ישראל ללחוץ אותו.
ואולם, השינוי באופי ההתגלות יהפוך את הקשר מהתגלות חד־פעמית לברית הדדית ובת־קיימא. בקשת האל תחול בכל מפגש עם בני האדם, בכל מרחבי החיים. פני א־לוהים אינם נגלים עוד מהשמיים אלא ניבטים מכל בני האדם, הגר היושב בקרבך ובעלי החיים.
