רַבִּי שִׁמְעוֹן אָזַל לֵיהּ וְעָרַק לְמַדְבְּרָא דְלוּד וְאִתְגְּנִיז בְּחַד מְעַרְתָּא הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, אִתְרְחִישׁ נִיסָא נָפַק לְהוֹן חַד חֲרוּב וְחַד מַעֲיָינָא דְמַיָּא, אָכְלֵי מֵהַהוּא חֲרוּב וְשָׁתוּ מֵהַהוּא מַיָּא, וְהֲוָה אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב אָתֵי לְהוֹן בְּכָל יוֹמָא תְּרֵי זִימְנֵי וְאוֹלִיף לוֹן, וְלָא יָדַע אִינִישׁ בְּהוּ, וְדָא אִתְקְרֵי תִקּוּנֵי הַזֹּהַר דְּאִינוּן שַׁבְעִין אַנְפִּין לְאוֹרַיְיתָא דְפַרִישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בְּמִלַּת "בְּרֵאשִׁית" מִסִתְרֵי אוֹרַיְיתָא.
[תרגום: רבי שמעון הלך וברח למדבר לוד והסתתר במערה אחת, הוא ורבי אלעזר בנו. התרחש נס, יצא להם חרוב אחד ומעיין מים אחד, אכלו מאותו חרוב ושתו מאותם מים. והיה אליהו זכור לטוב בא אליהם בכל יום שתי פעמים ומלמד אותם, ולא ידע איש בהם. וזהו שנקרא "תיקוני הזוהר", שהם שבעים פנים לתורה שפירש רבי שמעון בר יוחאי במילה "בראשית" מסתרי תורה]
סיפור הפתיחה ל"תיקוני זוהר" הוא מעין תקציר לסיפור הידוע על ר' שמעון בר יוחאי ובנו במערה. במסכת שבת מסופר על רשב"י ובנו שלמדו תורה במערה, ולאחר שתים־עשרה שנה בא אליהו והודיע להם על מות הקיסר שרדף אותם. רשב"י ובנו יצאו מן המערה, אבל המפגש שלהם עם העולם היה בלתי אפשרי; הם שרפו במבטם כל מקום שנתנו עיניהם בו. לפיכך הם חזרו למערה לשנים עשר חודש נוספים. כשיצאו, רבי אליעזר נשאר בעמדתו הראשונה וכל מקום שנתן בו עיניו נשרף, אך רשב"י ריפא ותיקן את הנזקים שעשה בנו.
משמעות הסיפור ברורה: תורה שנלמדת במערה, מתוך הסתגרות ונתק, היא תורה שאינה יכולה להשתלב ולחיות בעולם. מה הבין רשב"י בשנה הנוספת? התשובה נמצאת בפגישתם עם הזקן שרץ עם ההדסים בערב שבת, וכאשר שאלו אותו לפשר מעשהו הוא השיב שהדס אחד הוא כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור". הזקן מלמד שהמבט השורף אינו נכון, וגם אנשים פשוטים אוהבים תורה. הזקן מראה את מסירותם של אנשי היישוב לתורה.
בסיפור במסכת שבת יש היבטים פלאיים – המעיין, החרוב ואליהו הנביא – אולם הוא מובן גם כסיפור אנושי על מי שמסתגרים ולומדים תורה מתוך נתק מהעולם. הסיפור בתיקוני זוהר שונה. התורה שרשב"י ובנו לומדים היא תורה פלאית של סודות משמיים שמגלה להם אליהו הנביא. כשקראתי לראשונה את הסיפור ב"תיקונים", חשתי אכזבה עמוקה. איזה ערך יש ללימוד תורה שמיימית שניתנת כמתנה מדמות אלוהית? והנה התיקונים ממשיך:
קוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אַפְתַּח מִילִין קַמֵּי שְׁכִינְתָּא, פָּתַח וְאָמַר "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ". "וְהַמַּשְׂכִּילִים" אִלֵּין רַבִּי שִׁמְעוֹן וְחַבְרַיָּא, "יַזְהִירוּ", כַּד אִתְכַּנְּשׁוּ לְמֶעֱבַד הַאי חִבּוּרָא, רְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְהוֹן וּלְאֵלִיָּהוּ עִמְּהוֹן וּלְכָל נִשְׁמָתִין דִּמְתִיבְתָּאן לְנָחֲתָא בֵּינַיְהוּ וּלְכָל מַלְאֲכַיָּא, בְּאִתְכַּסְּיָא וּבְאֹרַח שֵׂכֶל.
[קום רבי שמעון פְּתח מילים לפני השכינה. פתח ואמר: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב, ג), "וְהַמַּשְׂכִּלִים" אלו רבי שמעון וחבורתו. "יַזְהִירוּ", בעת שהתכנסו לעשות חיבור זה, רשות ניתנה להם ולאליהו עמהם ולכל נשמות הישיבות לרדת ביניהם, ולכל המלאכים, בכיסוי ובדרך שכל].
זהו תיאור מרהיב. הנשמות שלומדות בישיבה של מעלה, היינו גדולי ישראל, באות ומתגלות עם המלאכים בבית המדרש. כאן נוסף ביטוי מהפכני: "וּבְאֹרַח שֵׂכֶל". התגלות אליהו אינה ממשית, בפגישה על אם הדרך. התגלות אליהו באה מתוך הלימוד "בדרך השכל". משמע, יש לחפש אותה בתוך נשמת האדם. ואולם הלימוד אינו רק עניין אינטלקטואלי, אלא פגישה חיה עם אליהו וכל אנשי מתיבתא דרקיעא שבאים אל בית המדרש. והדברים חוזרים בהמשך: "וְאִלֵּין אִינּוּן נִשְׁמָתִין מֵאִלֵּין מַשְׂכִּילִים דְּאִית בְּהוֹן שֵׂכֶל לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּרָזִין דְּמָארֵיהוֹן" [ואלו הם הנשמות מאותם משכילים שיש בהם שכל להבין בסודות אדונם]. גילוי אליהו זו עבודת הנפש והשכל. האדם מגלה חידושים מעצמו ובתוכו.
אך מי יפגוש את אליהו ואת אנשי ישיבה של מעלה ויזכה לחידושים הנפלאים? ממשיך בעל ה"תיקונים":
וּרְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְאִלֵּין נִשְׁמָתִין דְּאִתְתַּרְּכוּ מֵאַתְרַיְהוּ בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, לְקַנְּנָא בְּהַאי חִבּוּרָא, דְּאִתְּמַר בָּהּ "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ", וְלֵית צִפּוֹר אֶלָּא שְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי מִתְתַּרְּכָא מֵאַתְרָהָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ". "אֶת" לְרַבּוֹת שְׁכִינְתָּא… הַאי גָּרַם לְמָארֵי תּוֹרָה דְּאָזְלִין מִתְתַּרְכִין.
[ורשות ניתנה לנשמות הללו שגורשו ממקומן אחר הקדוש ברוך הוא ושכינתו לקנן בחיבור הזה, שנאמר בה [בשכינה] "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ" (משלי כז, י). ואין ציפור אלא השכינה שהיא מגורשת ממקומה. זהו שכתוב "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ" (דברים כב ז), "אֶת" – לרבות שכינה… וזה גורם לבעלי תורה שהולכים ומגורשים]
פרשת שילוח הקן מהווה מוטו דרשני בתיקוני זוהר, והיא נדרשת לכמה פנים ובהם חורבן וגלות השכינה. והנה אנו לומדים שבאסון החורבן יש ברכה גדולה, שהרי "רְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְאִלֵּין נִשְׁמָתִין דְּאִתְתַּרְּכוּ מֵאַתְרַיְהוּ בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ". ישנן תובנות שאנשי הבית לעולם לא יבינו, רק הנודדים שאיבדו את ביתם וגורשו ממקומם יכולים להבין, ואנשים אלו הם המוזמנים לקנן בספר ה"תיקונים". המילה לקנן היא מילה מרגשת – לא לימוד, לא הבנה, אלא לקנן כאפרוחים בקן אימם. הלימוד אינו העברת ידע, אלא כקינון של ציפור על אפרוחיה.
"רַבִּי שִׁמְעוֹן אָזַל לֵיהּ וְעָרַק לְמַדְבְּרָא דְלוּד וְאִתְגְּנִיז בְּחַד מְעַרְתָּא". הספר נכתב בשעת בריחה ממקומות היישוב אל מערה המצויה במדבר, שכן רק הבורחים יכולים להבין את שנאמר בספר. אנשי הבית, הבורגנות, אינם יכולים להבין את הדברים.
שפתם הסודית של הגרים
בספר "דגל מחנה אפרים", של ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, נכד הבעש"ט, באה דרשה בעניין הגרים:
ונקדים הפסוק שאמר דוד המלך עליו השלום "גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ"… אך הענין הוא כך, דרך משל כשגֵר בא לעיר אין לו שום מכיר שיקרבו אצלו, עד שפגע בחבירו גֵר, התחילו מנשקים זה את זה ודבקו עצמם יחד, וכל אחד אין מגלה מסתוריו ומצפוני לבו אלא לגר חבירו הוא מגלה כל לבו וכל מסתוריו. וזה יש לומר שכיון דוד המלך ע"ה בתפילתו שאמר "גר אנוכי בארץ", וה' יתברך ברוך הוא כביכול הוא גם כן גר בעולם הזה, שאין להשיג בזה העולם כל זמן שמלובש בחומריות עצם אלקותו יתברך, וגם אנכי גר בארץ, לכך "אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ" [המשכו של אותו פסוק; א"ה], לשון צוותא ודביקות, סתרי תורתך ומצוותיך הצפונים וחתומים בתוכן כל מצוה ומצוה, כדרכו של גר שלא לגלות מסתוריו כי אם לגר חבירו כמותו ("דגל מחנה אפרים" על פרשת וישב).
הגר שנדד מביתו נתון בכאבו. אנשי המקום החדש אינם מבינים את שפתו, ולא יוכלו להבין לנפשו. רק גר אחר יוכל להבינו. נכדו של הבעש"ט אומר בדרשה נועזת שגם הקב"ה גר הוא, ולפיכך רק הקב"ה יבין את נפש הגר. בעל תיקוני זוהר מזמין את הנודדים בשעתם הקשה ואומר להם: היציאה הקשה מן הבית, גם ברכה בה. אנשי הבית, הנמצאים בתוך ביתם־בועתם, לא יוכלו להבין את חידושיו. ההרס הנורא והקשה של הבית מביא לחזרה אל הראשית. מי שחי בעולם בנוי אינו יכול לחזור אל ה"בראשית", רק הנודדים מביתם יכולים לחזור אל האור הראשון ולגלות בו שבעים פנים.
והנה אנו כאן בשנת תשפ"ד עומדים אל מול כאב החטופים, מול כאב ההרוגים והפצועים, מול עשרות האלפים שנדדו מביתם, וגם אנו חשים שביתנו כבר אינו מבצרנו, ועולמות שבהם האמנו התערערו, וזו ההזדמנות לשמוע את הזמנת תיקוני הזוהר: "וּרְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְאִלֵּין נִשְׁמָתִין דְּאִתְתַּרְּכוּ מֵאַתְרַיְהוּ בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, לְקַנְּנָא בְּהַאי חִבּוּרָא".
בתפילה שירפא ה' את שבר עמו, ומן המיצר הגדול נגלה עולמות חדשים שלא שמענו עליהם מעולם, ואליהו הנביא יתגלה ויבשר את גאולתנו.
הרב אביה הכהן הוא ר"מ בישיבת תקוע ומלמד תנ"ך במדרשות לינדנבאום, מת"ן וערבות
