להתמודדות הלאומית עם המלחמה הנוכחית התגייסו רבים וטובים, החל מאזרחים שהתנדבו לעזור בגיוס תרומות וציוד, בחקלאות או בחונכות לילדים ומשפחות, וכלה באנשי מקצוע מהתחום הרפואי והטיפולי. מעורבות זו מייצרת מצבים רבים של חשיפה לסיפורים, סרטונים, תמונות ופרטים של אירועים טראומטיים, בפני מי שלא חוו את הטראומה בעצמם. חשיפה זו דורשת משאבים רגשיים וחוסן נפשי כדי שלא ייפגעו בעצמם, ויוכלו להמשיך להוות לאורך זמן עוגן יציב, יעיל ומשמעותי עבור נפגע הטראומה.
המעורבות, ההקשבה ומתן העזרה, בין אם כאיש מקצוע ובין אם לאו, מהוות בעצמן מקור כוח משמעותי לאדם העוזר, שהוא שואב ממנו תחושות סיפוק ומשמעות, מסוגלות, נתינה לשמה, תקווה והיותו חלק מההתמודדות ומהרוח החברתית הגדולה המפעמת בנו בתקופה הנוכחית.
דא עקא, שהמעורבות והחשיפה בעת מתן העזרה עלולות לגבות בעצמן מחיר נפשי במצבים מסוימים מאנשי המקצוע הנחשפים באופן ישיר לפרטי הטראומה, כמו גם מאנשים אחרים הנמצאים במעגלים שונים של הנפגעים. מטרתו של מאמר זה להפנות מבט ותשומת לב למקרים אלו, להגביר את המודעות לתופעה, ומתוך כך לנסות לצמצם ואף למנוע אותה.
המונח "טראומטיזציה משנית", secondary traumatization, מתייחס להשפעה הנפשית השלילית של חשיפה לנפגעי טראומה או לפרטים מסיפור הטראומה. אנשים עלולים לפתח תסמינים הדומים לאלו של נפגעי הטראומה, אף שהם עצמם לא נכחו בה ולא נשקפה להם כל סכנה. כך, למשל, נמצא במחקר לגבי אחיות בחדרי חירום, מנהלים מתחילים, מטפלים רגשיים, יועצים בקורונה, מתנדבים עם נוער וקבוצות אחרות באוכלוסייה, כי החשיפה לסיפורים ולפרטי האירוע גרמה לחלקם לפתח סימפטומים דומים לנפגעי הטראומה עצמה.
שקיעה משותפת
כמה הסברים אפשריים ניתנו לתופעה זו, אולם תחילה חשוב לציין כי אין זו גזירת גורל אצל כל מי שנמצא בקשר אינטנסיבי, יותר או פחות, עם נפגעי טראומה; בדיוק כמו שלא כל החווים טראומה בעצמם יפתחו בהכרח הפרעה פוסט־טראומטית ופגיעה משמעותית בתפקוד. הדבר פשוט וברור, אולם חשוב להדגיש זאת על רקע אמירות הנשמעות שוב ושוב במרחב הציבורי כי "בסוף המלחמה כולנו נצטרך טיפול", או כי "כל מי שעובד עם הנפגעים או מישהו שקשור למלחמה יהיה פוסט־טראומטי". קביעות אלו אינן נכונות כלל ועיקר, לא מחקרית ולא קלינית. לא זו אף זו, רובם המכריע של האנשים הנחשפים לנפגעי טראומה או לסיפורי טראומה מצליחים או יצליחו בעתיד לתפקד ולחיות חיי משמעות מספקים וחיוביים באופן עצמאי וטבעי, ללא התערבות מיוחדת.
עם זאת, אכן יש מי שמצויים בסיכון גבוה יותר לפתח טראומה משנית, שתתבטא בתסמינים זהים לאלו של נפגעי הטראומה, כמו: פלשבקים, סיוטי לילה, הימנעות מגירויים המזכירים את הטראומה, הסתגרות חברתית, אי שקט, עצבנות, קוצר רוח או קשיי ריכוז. תסמינים אלו פוגעים בתפקוד הכללי ובתחושת הרווחה הנפשית ויוצרים תחושת מתח, תנודות במצב הרוח, פגיעה בתחושת המסוגלות ואף פגיעה ביחסים בין־אישיים משמעותיים. כמובן, ככל שהחשיפה לנפגע הטראומה אינטנסיבית יותר, כך הסיכון לחוות טראומה משנית עולה. אנשים שסובלים מטראומה משנית נוטים לדווח על תחושות גוברות של פסימיות, אדישות, קושי לקבל החלטות וליטול יוזמה. רבים מהם אף מתקשים לחוש אמפתיה וחמלה לאורך זמן כלפי נפגעי הטראומה שהם חשופים אליהם, על רקע ירידה בפניוּת הרגשית וביכולת ההכלה.
במהלך המפגש שבו מתקיימת חשיפה לסיפור הטראומה ופרטיה, משמש האדם המקשיב כעד לחוויות הטראומטיות, ואף כשותף בעיבוד ובארגון מחודש שלהן באמצעות השיחה וההקשבה. במפגש זה, המקשיב למעשה משתתף בחוויה הרגשית הטראומטית, מכיל וסופג את החוויות, המילים, הריחות והרגשות של נפגע הטראומה. תהליך זה עלול להוות גורם לחץ משמעותי עבור האדם העוזר בשל מושקעות רגשית מסיבית ואינטנסיבית במיוחד, ולאתגר את משאביו הנפשיים עד כדי הזדהות עם נפגע הטראומה וקושי בשמירת ההפרדה בין עולמו המנטלי לזה של נפגע הטראומה. ההזדהות אינה מאפשרת לו להישאר פרודוקטיבי, רגיש, חומל ויעיל באופן שמסייע לנפגע הטראומה לחוש פחות מצוקה, אלא גוררת אותו למעין שקיעה משותפת בטראומה, בעצב ובתחושת חוסר האונים. האדם מרגיש כאילו עבר את הטראומה בעצמו, ומתקשה להושיט יד חזקה ואוהבת מבחוץ.
לעיתים, כמו נפגע הטראומה, גם אותו אדם חווה פגיעה בתפיסת הרצף, הסדר והביטחון בעולם כתוצאה מהטראומה והשבר. פגיעה זו מהווה מאפיין מרכזי של טראומות, וחשיפה ארוכה ועוצמתית לחוויות הטראומטיות עלולה לשנות גם את ההכרה של האדם המעניק עזרה, לערער את אמונותיו ואת האופן שבו הוא חווה את עצמו, את הידע שלו ואת יכולותיו. השפעה זו, ברמת התפיסות, השקפת העולם והאמונות, מהווה טראומה עקיפה של מי שלא חווה את הטראומה בעצמו.
כך, למשל, סיפרה לי מטפלת: "חזרתי מהתערבות טיפולית שבה שמעתי תיאורים מזעזעים, וחשבתי לעצמי: 'מה עזרתי? מה ההשפעה שלי בכלל? מה הקשר בין כל התיאוריות המסודרות שאני יודעת לבין הטירוף הזה? הרגשתי שמשהו בסיסי באני המקצועי שלי נשבר והתנפץ, חוויתי חרדה של ממש". מחנך שהקשיב לאורך ימים לסיפוריהם של מפונים תיאר כיצד הרגיש שהנחות הבסיס שלו על העולם התערערו ואיך הסדר הפנימי התנפץ, והדבר עורר בו תחושות אימה ולחץ עד כדי פגיעה משמעותית בתפקוד ותנודות קשות במצב הרוח לאורך זמן.
השבר שהביאה הטראומה יוצר אפוא גם שבר ברצף ובקוהרנטיות הפנימיים של העוזר והמקשיב. הדבר עשוי לבוא לידי ביטוי בשינוי בתפיסה, בציפיות מעצמו או מהעולם, בעמדות ובאמונות, בסכמות ובהנחות הבסיס, ובהדרגה גם בטראומה משנית.
לטפל במטפלים
בשדה המחקרי הרחב בנושא עולה כי ישנם כמה גורמי סיכון להתפתחות טראומה משנית, ומודעות להם עשויה להיות צעד משמעותי במניעתה. גורם ראשון הוא מידת הניסיון בחשיפה לעבודה עם נפגעי טראומה ולסיפורים ופרטים של טראומה. אנשים ללא ניסיון קודם בעבודה, חשיפה או טיפול בטראומות, נמצאים בסיכון גבוה יותר באופן משמעותי ממי שמכירים את הנושא, נחשפו לסיפורים של נפגעי טראומה או עבדו איתם בעבר.
מורים, חונכים, מתנדבים, חברים קרובים ואנשי מקצוע צעירים אשר נחשפים לראשונה לסיפורי הטראומה, נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח טראומה משנית לאחר החשיפה, לעיתים גם אם היא הייתה חד־פעמית אך בעלת עוצמה. דבר זה מחייב אותם ואת האחראים עליהם (ככל שיש כאלה) להתייחס אליהם כקבוצת סיכון ולדאוג לתנאים הנכונים שיאפשרו להם להמשיך לתפקד באופן מיטבי ולהיות עוגן משמעותי לנפגע הטראומה. תנאים אלו הינם בראש ובראשונה ויסות מותאם של כמות וזמן החשיפה, והיכולת להציב גבול מותאם ובריא שיאפשר להם להתאים את מידת החשיפה ליכולתם הנפשית. עומס רב של חשיפה לפרטי הטראומה נמצא כגורם משמעותי בהשפעה על הסיכון לטראומה משנית.
המצוקה והעומס בתקופה זו אכן גדולים, ובעקבות זאת רבים לוקחים על עצמם כמות גדולה מדי של קשרים אינטנסיביים והקשבה לסיפורי הטראומה הקשים. התנהגות זו מתעלמת מהמחיר הנפשי שעלול להיות לכך. על האדם לשאול את עצמו בכנות: "לְמה אני מסוגל? מה הגבול הפנימי שלי, כך שגם אעזור אך גם לא אֶחשף מדי והמחיר יעלה על התועלת?". עניין הגבול פה הוא קריטי. היכולת להציב אותו היא המצע לעזרה אפקטיבית, ורבים שמים לב לכך רק בדיעבד.
גורם נוסף שנמצא משמעותי הוא חוויות הדחק בעברו של האדם העוזר. מי שחוו אירועים טראומטיים בעברם, נמצאים בסיכון גדול יותר לפתח סימפטומים של טראומה משנית, מתוך גירוי מעורר לזיכרונות העבר. מצד שני, התמיכה הסביבתית, ובמידת הצורך ההדרכה המקצועית, נמצאו כגורמים קריטיים במניעת טראומה משנית.
בשבועות האחרונים אני נחשפת רבות לאנשים המספקים תמיכה, אוזן קשבת ועזרה מסוגים שונים לנפגעי הטראומה, אך אינם דואגים לתמיכה לעצמם ונעדרים מקום, אדם או פורום שבו יוכלו לשתף בחווייתם. אמנם יש להדגיש כי מעבר לגורמי הסיכון המפורטים לעיל, נמצאים כוחות הנפש שכל אדם מצויד בהם, האופן שבו שהוא תופס את העולם (כמו אופטימיות ופסימיות), החוסן הנפשי שלו ויכולותיו בהתמודדות עם לחץ. ואולם לצד אלה, אין כל ספק כי תמיכה סביבתית והדרכה לאנשים ממקצועות שונים היא עניין קריטי מבחינה נפשית, והיא נמצאה באופן עקבי כגורם המונע טראומה משנית בקרב אנשים בתפקידים שונים אשר עוזרים לנפגעי טראומה.
מודעות לכל אלה, והתייחסות רגשית ומעשית מתאימה, יאפשרו לאדם העוזר להמשיך לשמש דמות משמעותית של הכלה, הקשבה, עיבוד ועזרה עבור נפגעי הטראומה. על האדם העוזר מוטלת אחריות לדאוג לעצמו ולווסת את היקף החשיפה לפרטי הטראומה, לסיפורים ולחוויות, למצוא תמיכה או הדרכה כשהדבר נדרש, להפנות קשב לתהליכי הזדהות או פגיעה בחוסן, ולפנות להתערבות מקצועית במידת הצורך.
ד"ר איילה בן־פזי היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית
