בבסיס העלילה של ״רוּסְלקוֹת״, ספרה השני של דפנה ברשילון, עומד רעיון מעולם הפנטזיה: הנשים הצעירות שנהרגו בפיגוע הדולפינריום הפכו לבנות־ים, והן מתגוררות בתוך הים בחוף שבו נרצחו. בנות הים האלה לא נמצאות במרכז הספר; קיומן הוא עובדת היסוד ברקע שלו, והן עצמן מופיעות לראשונה רק אחרי שיותר מחצי מהעמודים חלפו. למרות זאת, קסמו של הרעיון שורה על העלילה כולה, ומתבל גם את תחילתה הישראלית־פוליטית־ישירה־עד־מעייפת בריח אקזוטי של מלח־ים ויצורים בלתי אפשריים. למעשה, הרעיון הזה כל כך טוב בעיניי, שכמעט לא משנה איך הוא מבוצע.
הספר מתרחש עשור וקצת אחרי הפיגוע, 2014-2013 (השנים אינן מופיעות בטקסט, אבל מופיע מותו של אריאל שרון שמאפשר לתארך את העלילה). חווי, פנסיונרית ופעילת שמאל, עוברת לדירה שירשה בתל־אביב וחוקרת את הסביבה החדשה עם הכלב החדש. באחד משיטוטיהם על החוף הם נתקלים במארק, גבר רוסי מבוגר וסניטר רפואי, והשיחה האגבית ביניהם הופכת למפגש שחוזר על עצמו כל בוקר עד שהוא הופך לקבוע. מארק מספר לחווי על הרוסלקות, שאחת מהן היא בתו אלה. כשהוא מפסיק להגיע למפגשים על החוף בשל הטיפול באשתו החולה, בנות הים יוצרות קשר עם חווי ומבקשות ממנה עזרה. הן זקוקות לשליחה בעולמם של ההולכים על שתיים כדי לבצע את תוכנית־העל שלהן: למנוע את הבנייה בחוף הדולפינריום (שאכן עמד נטוש עד דצמבר האחרון, כחודש לאחר שהספר ראה אור).
עבורי, הספר היה קודם כול שיעור בהיסטוריה. הייתי ילדה ב־2001, כשהפיגוע בדולפינריום התרחש, ואף שידעתי על קיומו, מעולם לא הקדשתי מחשבה לרדת לעומקו של האסון ותוצאותיו. הייתי מודעת למספר ההרוגים והפצועים ברמה הקלינית, אבל מעולם לא חוויתי את הסיפור ברמה האישית, המדממת, של מי שהיה שם כאדם מבוגר, כמו שאני חווה למשל את המלחמה הנוכחית. ברשילון פותחת חלון לתקופה הזו דרך זיכרונותיה ונקודת מבטה של חווי: מהפגנת השמאל בקריה אחרי הפיגוע נגד מענה ישראלי תוקפני, דרך החשש מתגובתו של ראש הממשלה דאז שרון, ״המטורף הזה״, ועד ההקלה כשהאחרון החליט ש״גם איפוק הוא סוג של כוח״, הקלה מעורבת באכזבה: אם שרון היה נותן לשמאל סיבה להפגין נגדו, היו לחווי הזדמנויות נוספות לפגוש את ג׳וני, צלם העיתונות ופעיל השמאל שבינו לבינה התחיל משהו אבל לא המשיך.
השיעור השני שקיבלתי היה שיעור בפרספקטיבה. כמי שמשתייכת למחנה הפוליטי שלא סולח לשרון על ההתנתקות, היה מעניין להיחשף לדמות שלא סולחת לשרון על דברים אחרים לגמרי. זרם השמאל הקיצוני מוצג ב״רוסלקות״ במבט מבפנים, בצורה אמיתית ועגולה. מצד אחד, המסירות למטרה ההומניטרית למרות דעת הקהל השלילית, הקללות והקושי. מצד שני, הדוברת מתארת בכנות גם את הצד החלול שבברנז׳ה השבעה הזו, שעם השנים הגיבורה מתרחקת ממנה חברתית, גם אם לא אידיאולוגית.
נושאי הבשורה
הנה תיאור שנהניתי ממנו במיוחד: ״פעם אחת נעלבה בגלל פשטידה. הייתה זו ארוחת שישי בביתם של זוג פסיכיאטרים ידועים יחסית. חווי הביאה איתה את פשטידת התירס שלה, שנימי כל כך אהב, מלאה בגבינות טובות. המארחת חייכה חיוך רחב: ״כמה שנים לא ראיתי פשטידה כזאת״, היא קראה לחברתה. ״זוכרת קלרה? שהיינו מכינות כזה מהספר של רות סירקיס?״ החיוך לא ירד מפניהן. […] נדמה היה לחווי שלחבורת האנשים האלו, שהכירה מלימודיה באוניברסיטה, מההפגנות, מהכנסים בצוותא והסיורים בחברון, יש חיים כפולים. הם נגעלו מהממשלה, ממדיניותה ומשריה המתבהמים, כשם שהעריצו עשבים חדשים שצצו בתבשיל הבשר״ (עמ' 44-45).
היכולת לגרום לקורא לחוש הזדהות עמוקה עם דמות שנמצאת בעמדה שונה לגמרי ממנו, מעידה על כתיבה טובה ועבודה ספרותית נבונה. באופן כללי, הקול של ברשילון נהדר בעיניי: שפה קלילה ואירונית, חכמה ועוקצנית, שגורמת לקורא להרגיש שהוא בשיחה על קפה עם חברה שנונה במיוחד.
נושא נוסף שהספר נוגע בו בעדינות, תוך הצגה ישרה של חוויה אותנטית, הוא השכול. חווי היא אחות שכולה, ומארק, כאמור, איבד את בתו בפיגוע בדולפינריום. קשה לומר משהו חדש על השכול הישראלי, ובכל זאת הרגשתי שהזווית של ברשילון מצליחה לתפוס איזה קצה של המושג שעדיין לא נלעס. כך למשל בתיאור המפגש של חווי עם קציני הנפגעים, שקורה מהצד הלא נכון: היא מגיעה לבקר את ההורים, רואה את הדמויות במדים מחפשות את תיבת הדואר שלהם, ועולה אחריהם במדרגות. הציור של המפגש עם נושאי הבשורה השחורה מהגב היה מלא צבע וצובט. נמרוד, האח שנפל, מתואר כדמות נעימה וחיונית, שמצליחה לפשר בין אופייה הקשה של חווי ובין העולם. הוא משתקף בדמות של נימי, בנה הקרוי על שמו, שעושה עבודת ריכוך דומה בין העולם ובין חווי, אבל נעדר גם הוא – לא מסיבות עגומות, אלא רק בשל טיול אחרי צבא שהתארך משמעותית.
מערכת היחסים בין חווי ומארק מצוירת היטב. היא אישה עקשנית ועצובה מעט, עם איכות פסיבית שגורמת לרוב התרחשויות העולם לחלוף לידה. הוא גבר חכם ופשוט (בניגוד לג׳וני, הגבר האבוד מההפגנות ב־2001, שמתואר כמושך אבל נפוח), שמביא איתו שלווה פנימית חזקה שקשה להתנגד אליה. למרות הפיתוי הברור של הדמויות, והפיתוי הספרותי הברור שעמד בפני המחברת, הקשר ביניהם לא גולש לבגידה באשתו של מארק. הבחירה הלא צפויה הזאת – עוד יותר לא צפויה כשהיא מגיעה בתוך ספר שעוסק בבנות ים, על המטען הארכיטיפי שהן נושאות איתן – היא עדינה ויפה בעיניי.
קצוות לא מהודקים
בהקשר של ארכיטיפ בת הים, כאן לצערי אני צריכה לציין את נקודת החולשה המרכזית של הרומן בעיניי, והיא שהמחברת התעלמה ממנו לגמרי. בנות ים נושאות איתן היסטוריה ארוכה של התייחסויות תרבותיות וספרותיות, והטקסט לא מתכתב עם אף אחת מהן (מלבד זו שבכותרת: ״רוסלקה״ של פושקין). הילה של קטלניוּת, שירה משתקת, מלחים שקופצים אל מותם, פיתוי ופראות, חיבור לטבע ועוצמה – כולם נעדרים מהספר. הרוסלקות של ברשילון מדברות בטלפון עם החבר ורבות על התור לשימוש במחליק השיער. יש צד חמוד בתיאור הזה, אבל יש גם החמצה גדולה בעמידה על גבי מסורת עתיקה ורבת שנים ללא התייחסות אליה, אפילו לא על דרך הניגוד.
פן נוסף שצרם לי בעבודה על הרוסלקות היה אי סגירת הפינות בהקשר הפנטסטי. כתיבת פנטזיה דורשת מסופרים בניית עולם כבדת ראש, ואין כזו בספר הזה. כל שינוי בעולם הידוע לנו גורר איתו הרבה שאלות של ״מה אם״, וחיבור ספר פנטזיה מוצלח נושא מאחוריו הרבה שעות מחשבה על כל השאלות האלה. דוגמה בולטת בהקשר הזה היא ברנדון סנדרסון וההיגיון הפנימי בעולם של כל אחת מהסדרות שלו: סבוך ומבלבל, אבל מהודק מאוד ומדויק תמיד. או אם לציין דוגמה מהזירה המקומית: אודליה גולדמן ב״גבירה וערפל״ שלה (ידיעות ספרים, 2023).
חוסר מחשבה מהסוג הזה ניכר ב״רוסלקות״, והדבר מעורר שאלות רבות: אם חווי צריכה לניילן את הדפים שהיא מעבירה לבנות הים כדי שלא יירטבו מהמים, איך זה שהן משתמשות במכשירי חשמל מתחת למים האלה ממש? מה אופיים הפיזיקלי של המים האלה? אם בנות הים חיכו כל השנים לבת אנוש שתהיה מסוגלת לשמוע אותן, כיצד מתוארת שני פרקים אחר כך שיחה שלהן עם פקיד העירייה בבגדי צוללן? הן יכולות או לא יכולות לתקשר עם בני אנוש? ולמה נערות שקיבלו זימים וזנב דג ויכולות לתור אחר פלאי האוקיינוס, בוחרות לגור במגורי פנימייה צפופים קרובים כל כך לחוף ולזיהום של בני האדם? הטקסט לא עונה על אף אחת מהשאלות הללו, וחוסר ההידוק כאן הוא חיסרון משמעותי.
ניכר שהמחברת נהנתה מן העולם שיצרה והפתח שפתחה אל המדומיין, והתענגה על המשחק בו. כמה מהפרקים לקראת סוף הספר אינם דרושים עלילתית ולא בהכרח תורמים תרומה ספרותית משמעותית, אלא בבירור נמצאים שם סתם כי היה לה כיף לחשוב על הכיוונים האלה. כקוראת מצאתי בפרקים האלה משהו מבלבל, ובכל זאת הם היו טובים בעיניי – תמיד כיף לצפות במישהו עושה משהו שהוא באמת אוהב.
״רוסלקות״ הוא טקסט מסקרן, תמציתי, מהנה ויוצא דופן על מדף הסיפורת הישראלית. השילוב בין הנושאים המוכרים של מתחי ימין־שמאל ושכול לאומי יחד עם המרכיב הפנטסטי של סיפור אגדה היה נהדר בעיניי, ואני מקווה לראות עוד ממנו בעתיד. המחברת נוגעת בעדינות בפרק כאוב של ההיסטוריה, ונותנת דרכו מקום של כבוד לסוגיות נוספות כמו יהדות ברית המועצות, טבע פראי מול בנייה ותִּרְבּוּת, ורומנטיקה בגיל השלישי. על הרקע הדרמטי של האירועים הגדולים והיצורים הקסומים, הטקסט טווה סיפור אהבה קטן ויפה, עם סיום שאהבתי (ואני אף פעם לא אוהבת סופים). ממליצה לקרוא כשמזג האוויר יתבהר קצת; הקריאה יוצרת דחף חזק ללכת לבקר בים.
