"במדבר תמוז" הוא ספר שיריו הראשון של המשורר החרדי בנצי גולדשטיין, ועם צאתו התקבל בחום וזכה בפרסי אצ"ג וארז ביטון לשירה. תשואות כאלה לספר ביכורים אינן חזון נפרץ, והן מעידות על איכות שירתו של גולדשטיין וההתקבלות האיטית והבטוחה של שירת יוצרים חרדית בספרות הישראלית החדשה.
השירה חשובה מהסוציולוגיה, ואותה סלחנות שמאפיינת בדרך כלל את התרבות שעה שסוגה חדשה של יוצרים מפציעה, בשל חדשנות וחשיבות קולם, נעלמת כאשר הקול מתבסס. כתופעה תרבותית, השירה החרדית, שעשתה את צעדיה הראשונים בעשור האחרון, עומדת איתנה וחיונית על רגליה. שירתו של גולדשטיין היא חלק מהמהלך הזה, הן בהיותו אחד מעורכי כתב העת "מיגו" והן כיוצר בפני עצמו.
הספר מחולק לשלושה שערים שכל אחד מהם גבוה באיכויותיו מזה שקדם לו: הראשון, הביוגרפי ביותר, מתאר את שיבת הנפש המאוחרת אל חוויות מעולם הישיבה והנעורים; השני הוא קינה ארוכה ושוברת לב על אסון מירון, שבאה חשבון עם האחראים לו בשמיים ובארץ; והשלישי עוסק במסע אינטימי, מטאפיזי ומהורהר אל ים המלח.
חלקו השלישי של הספר מעיד על עוצמת החידוש שבו. חרדים הם ציבור בלי נוף, שעוסק כולו ברוח ובטקסט; האינטראקציה שלהם עם המרחב נעה בין שימוש מעשי במקרה הטוב, להזנחה ודחיקת הטבעי והאסתטי במקרה הרע. הפרק "אל מקום נמוך בעולם" עוסק כולו בתיאורי המרחב העצומים של המדבר בואכה ים המוות. זהו מפגש חריף בין הנפש לאור המסנוור של העולם החשוף והמואר באכזריות. הצחיחות באה לידי ביטוי גם בכמה שירים המתארים מציאות כהווייתה, אך אינם עומדים בסטנדרט השירי המוקפד של שאר שירי הספר.
יובש המדבר הוא גם בדידותו של הנע בין המרחבים והזהויות, זה הרואה בפיכחון את שִמְמָתה של כל תרבות ואת יופייה. זו עמדה פורה, אך גולדשטיין אינו נשאר רק בה בשל היכולת שלו לחוות את העולם דרך פלאו גם כשהוא אפוף חשכה וייסורי נפש. וכך, בשירים מעין הפיוט הפותחים וחותמים את הספר, נקראת שירתו של גולדשטיין כדיבוב וכחיפוש של חוויית תפילה וקשר עם א־לוהים ואדם.
יֵשׁ מִדְבָּר שֶׁכְּדֵי לָנוּס מִמֶּנּוּ/ עָלֶיךָ לַעֲשׂוֹתוֹ קַפַּנְדַּרְיָא, לַחֲצוֹת/ בְּגַב חָשׂוּף, מִכְנָסַיִם מְשֻׁמָּשִׁים/ וְאֵין סַכִּין בֵּין שִׁנֶּיךָ. // זֹאת אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי/ עַל הַמִּפְתָּן,/ וְאַנְשֵׁי הָעִיר נָסַבּוּ/ חֲבוּשֵׁי כּוֹבָעִים חֲלִיפוֹת,/ גְּמָרוֹת עֹז וְהָדָר, פֵּאוֹת קַאסְטֶם,/ לִיפְּסְטִיק לְשִׁמּוּשׁ בְּשַׁבָּת./ צֵא אֵלֵינוּ צֵא/ וְנֵדְעָה אוֹתְךָ (וְנִגַּשְׁתִּי/ לִפְתֹּחַ הַדֶּלֶת) // וַאֲנִי עוֹמֵד בְּמָקוֹם/ שֶׁעוֹמֵד נִכְנַס לֹא נִכְנַס/ וְהוּא – הַמִּדְבָּר/ נִכְנָס בִּי.
