המקור בתימן: ספר המדרש הגדול

מדרשי תימן הם סוגה ספרותית "רזה" אך חשובה, הכוללת כעשרה חיבורים פרשניים על התורה ועל חמש המגילות, אשר נכתבו בתימן מהמאה ה־13 ועד ה־15. רובם כתובים עברית וערבית־יהודית, היינו ערבית באותיות עבריות. המוכר שבכולם הוא "מדרש הגדול" (להלן מדה"ג), אשר מקובל להניח שמחברו היה ר' דוד העדני, וזמנו המחצית הראשונה של המאה ה־14.

בשונה מן החיבורים האחרים בסוגה זו, אשר מחבריהם העניקו להם שמות (מדרש הבאור, מאור האפלה, מדרש החפץ וכדומה), שמו של מדה"ג מעיד עליו שניתן לו בידי מישהו אחר, והשם אינו אומר משהו על טיבו או תכליתו אלא רק על גודלו. לשונו עברית בלבד והיקפו גדול מאוד. זו הסיבה העיקרית שעד היום טרם הפיק מהדיר אחד מהדורה ביקורתית של החיבור בשלמותו. אכן, על מדף הספרים ניצבים עשרת כרכיו (שניים לכל חומש), ובכל אחד מהם מעט חילופי גרסאות והערות על הנוסח, אולם לכל חומש היה מהדיר אחר. לפני כשלושים שנה כתב ד"ר יוסף בן שמעון טובי ז"ל עבודת דוקטור מופתית באוניברסיטה העברית על כתבי היד של חיבור זה, אך לא עלה בידו להשלים מהדורה ביקורתית כפי שקיווה טרם שהתבקש לישיבה של מעלה, וחבל על דאבדין.

מדה"ג נתפס כילקוט של דרשות, אשר מקורן בספרות חז"ל לגווניה ובספרות ימי הביניים, בעיקר חיבורי רס"ג והרמב"ם. שנים רבות נחשב גם לקדום שבמדרשי תימן, אולם מאחר שאין מועד מדויק מתי נערך, ייתכן שקדם לו "נוּר אלטַּ'לָאם" (מאור האפֵלה), שחיבר ר' נתנאל בן ישעיה בשנת 1329, וייתכן שהוא אף עולה בחשיבותו על מדה"ג. לפיכך סברו חוקרים שונים שערכו הגדול של מדה"ג הוא בשימוש בקובצי מדרשים שקדמו לו באלף שנים ויותר, ובשימור מסורות מדרשיות שאבדו בחלוף השנים. והנה בא ד"ר גלעד שפירא והראה כי פני הדברים שונים לחלוטין.

מסר חינוכי מובהק

מדרש הגדול מכיל שפע של חומר מדרשי קדום מקובצי מדרש מגוונים – מוכרים ועלומים – בהתאם לחומש (בראשית מושתת הרבה על בראשית רבה, שמות מושתת הרבה על המכילתא וכן הלאה) וכן היגדים עיוניים והלכתיים מספרות ימי הביניים. חידושו העיקרי והמכריע של שפירא הוא שאין זה לקט אקראי ונטול שיקול דעת, אלא מבחר בעל מבנה מחושב ושקול הנושא מסר, ועל הקורא לחשוף את המבנה ואת המסר בקריאה חודרת, זהירה ומשוכללת, ותוך שימת לב ליחידות הספרותיות הקטנות, הגרעיניות, והגדולות יותר, שהן אריחי הבסיס של מדה"ג.

התבנית המבנית המארגנת, אשר בולטת כבר בעיון ראשון, היא על פי פרשיות התורה. בראש כל יחידה כזו בא פיוט מחורז ובו שתי חטיבות משנה, הנבדלות זו מזו בחריזה, והוא נחתם בפסוק ובו ציפייה לגאולה. הפיוט פותח במילים "מרשות" או "ברשות", מטבע לשון המוכר כבר מן הפיוט הארץ־ישראלי ואשר התגוון והתעשר בפיוט הספרדי. מדה"ג (וחיבורים ימי־ביניימיים אחרים מן המרחב הבבלי, הארץ־ישראלי והמצרי) מלמדים שה"רשויות", ששימשו בתחילה רק בתפילה, נעשו רווחות גם בדרשות ובקובצי מדרשים, ומשמשות לעיתים אמצעי עזר חשוב לזיהוי התקופה, המקום והסוגה שלהם. אחרי הפתיחה המפויטת באה פתיחתא, או "הקדמה", כלשונו של שפירא. היא פותחת בפסוק "רחוק" (מן הנביאים או מן הכתובים) שבא בסוף הפיוט, וחותמת בפסוק הפותח את הפרשה. כל פרשה מסתיימת בציפייה מהירה לגאולה.

החלק הראשון של הספר דן ב"מבע ההקדמה וזיקתה לסוגת החיבור". שפירא זיהה היטב כי ההקדמה היא חלק מ"כרטיס הביקור" של מדה"ג. הוא הראה כי יש קשר פנימי עמוק בין הנושא שבו בחר ר' דוד לעסוק בשיר הפתיחה בראש כל פרשה ובין הנושא המשמש הציר המבריח של הדרשות לאותה פרשה. במילים אחרות: במבט שטחי וחיצוני מדה"ג הוא ילקוט, ואפשר לטעות ולחשוב שמדובר בגיבוב אקראי, אולם עיון חודר מלמד שמדובר בחיבור שעוצב מתוך שיקול דעת ורצון להביע עמדה רעיונית עצמאית. מחברו בחר בסוגה הנראית מסורתית, בדמות קובצי מדרשים קדומים יותר ופחות, אך באמת הסוגה היא מַעֲטֶה חיצוני של סוגה חדשה – חיבור מודע של יחיד ולא של קבוצה. החיבור הוא בבואה של עולמו הפנימי של המחבר־העורך, שאינו אנונימי (ככל הנראה), ושחתר ביודעין להעמיד לא אסופה סתמית אלא חיבור הנושא מסר חינוכי ברור.

שפירא מבהיר כי "אין מטרתי לנתח את הפתיחה המפויטת מצד עצמה אלא מצד יחסיה עם ההקדמה, המושתתים… על מוקד נושאי משותף – זו בדרכה המפויטת וזו בדרכה הדרשנית". הוא זיהה כי האהבה והיראה הן מושגי המפתח בפתיחה המפויטת בראש מדה"ג ואחר כך גם בפתיחתא, ומתוך כך דן גם ביחס שבין סמכות לאגדה.

אחר כך מייחד שפירא פרק לעיון משווה בין ההקדמה למדה"ג לזו שב"מאור האפלה". שעה שמטרת "מאור האפלה" להתמודד עם "הפער בין השלמות האלוהית לבין חלקיות המציאות" באמצעות תיווך בין המקרא למדרשים, במדה"ג מיוחסת משמעות רבה לעיצוב הספרותי של הרעיונות. לשון אחר: מדה"ג מעורר למוּדעוּת לא רק למשמעות של הרעיונות ולתכנים שבחר להציג אלא גם לערך האסתטי של אופן הצגתם. הצורה חשובה ממש כמו התוכן, ולעיתים רק מתוך מודעות לה נחשפת ומתפענחת המשמעות של התוכן. ב"מאור האפלה" המטרה מובעת במפורש ובלשון ברורה, ואילו במדה"ג נחוץ מאמץ פרשני כדי לעמוד על מגמתו. שפירא חותם את ההשוואה בקביעה ש"מדרש הגדול אינו מדרש תימני טיפוסי, אך גם אינו משכפל דגם מדרשי קדום. זו יצירה המעמידה את עצמה על ערכה הספרותי ועל הנורמות הספרותיות שלה באופן נבדל".

פתגמים מעצבים משמעות

החלק השני של הספר מיוחד לליבון מטבעות לשון אחדים הרווחים במדה"ג, ובאמצעותם מסביר שפירא מה מייחד את התפיסה הפרשנית של מחבר מדה"ג. הוא בוחן את הביטויים "דבר אחר", "מלמד ש", "מגיד הכתוב", "דכתיב" (שֶכָּתוּב), "הדא הוא דכתיב" (זהו שכתוב)", ו"כתיב", ומבהיר כי "הבחירה בהם יסודה בהתמקדות במעורבותו של המחבר ובשכיחות הגבוהה שלהם". עיון מדוקדק לימד את שפירא שבמדה"ג מתפקד "דבר אחר" באופן שונה מאשר במדרש הקדום, והוא משמש מרכיב מקשר כדי "לשלב מקורות ומבעים שונים לכדי מבנה כולל בעל רעיון מרכזי". הוא הדין בחמשת הביטויים האחרים. כלומר, יש כאן מהלך שיטתי של ר' דוד העדני, שנקט בכוונה מטבעות לשון מוכרים וקדומים אך השתמש בהם באופן שונה מן התנאים והאמוראים, והכול כדי להעמיד יחידה ספרותית משוכללת ובעלת מסר מגובש שלו, ובלשונו של שפירא: "לשם יצירת מבנים רעיוניים כוללים המעוצבים באופן סימטרי".

לצד הצירופים השכיחים בוחן שפירא גם את הביטוי "זהו שאמר הכתוב", שנדיר מאוד במדה"ג. הוא בא באופן קבוע כחוליה מקשרת בין הפתיחה המפויטת בראש כל פרשה ובין הפתיחתא שבעקבותיה, ובאופן מזדמן נמצא גם במהלך הפרשות. שפירא משווה בין התפקוד של "זהו שאמר הכתוב" במדרשי התנחומא ובין שימושו במדה"ג, ומראה כי "בצד התפקיד המוכר של דיבור־הצעה זה, להביא פסוק מן הכתובים ולהנהירו הדדית עם פסוק הפרשה, מתקבלת במדרש הגדול תמונה שונה של תפקודו… (הוא) יוצר במדרש זה בכל פרשה סדירוּת פואטית בדמותה של שרשרת של יחידות טקסטואליות המסומנות באמצעותו… אחד ממאפייניו הייחודיים של מדרש הגדול נעוץ אפוא בהסבת המינוח הפרשני בדמותו של דיבור ההצעה 'זהו שאמר הכתוב' מהתפקוד הפרשני אל התפקוד הפואטי".

כותרת החלק השלישי של הספר היא "סיפורו של מדרש הגדול ומחברו", ובו בוחן שפירא כיצד עוצבה במדה"ג דמותה של הגר, בסיפור עינויָהּ אצל שרי ובריחתה ממנה אל המדבר (בראשית טז), בהשוואה למקורות מדרשיים קדומים יותר. כך, למשל, הוא מראה היטב שבשעה שבמקרא הגר האזינה לדברי המלאך שנגלה עליה ובישר לה על הולדת ישמעאל, במדה"ג לא המלאך הוא הדובר אלא הגר, המפרשת את דברי המלאך כחזון מלכות. עוד הוא עומד על כך שבשעה שבבראשית רבה סבר הדרשן שהגר הפילה את עוברה בגלל ששרי קיללה אותה ולכן נזקקה לברכה להריון נוסף, "הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן" (בראשית טז, יא) כהבטחה או ייחול ולא כתיאור מצב – במדה"ג היא הפילה מחמת ענוותנותה.

שוני נוסף הוא השימוש בפתגמים. הפתגם הוא סוגה ספרותית מובחנת ויש לו תפקידים מוגדרים כגון הכללה, שכן הוא מתמצת ומשקף ניסיון קולקטיבי. בעל מדה"ג שם בפי המלאך ארבעה פתגמים, ושפירא מנתח בדקדקנות מה תפקידם: "ארבעת הפתגמים בסיפור משמשים למלאך כמבע אחד ובאמצעותם הוא הופך את הימלטותה של הגר למסע של התפתחות מן השוליים אל המרכז, ומעמדה של חולשה לעמדה של כוח". מחבר מדה"ג שיבץ בדברי המלאך סיפור מעשה על ר' שמעון בן יוחאי, ושפירא מראה מה מוסיף הסיפור הזה להעצמת דמותה של הגר, כפי שעיצב ר' דוד ביחידה הספרותית כולה.

יצירה חדשה ומגובשת

הספר נחתם בדיונים קצרים על מקומו של המחבר בתוך חיבורו ועל מקורותיו. כללו של דבר, לדעת שפירא מדה"ג בנוי מהרבה מאוד מקורות מדרשיים קדומים, אולם בהתכתם ליחידות ספרותיות גדולות ומורכבות (פיוט, פתיחתא ודרשות על מבחר צירופי לשון בכל פרשה) מתקבלת יצירה חדשה, מסמך ספרותי הדוק ובעל מסר מגובש, מעין יין חדש בקנקן ישן.

ספרו של שפירא הוא תרומה רעננה וחשובה לחקר מדה"ג ולחקר כל מדרשי תימן כסוגה ספרותית מובחנת. הוא ישמש מעתה נקודת ייחוס חשובה גם לחקר דרשות וקובצי מדרש מאוחרים, בעיקר מן המזרח. בעצם הוא מעין מנוף שמניע להערכה מחודשת של הסוגה ותכליותיה, ולעיון מחדש ביחס שבין צורה לתוכן בחיבורים הללו, ואולי גם בחיבורים אחרים. כל אלה הן תרומות חשובות, ויש להוקיר את שפירא על כך.

הספר כתוב בלשון גבוהה מאוד תוך שימוש במונחים מקצועיים רבים. אלה יכולים להציב קושי בפני קורא שאינו מומחה לספרות או למדרש. אני חושב שהמאמץ כדאי, אולם עריכת לשון רגישה יותר הייתה מניבה כתיבה בשפה ידידותית יותר לציבור המשכיל. ועוד שתי הערות: בדרך כלל מקובל להתחיל מחדש את מספרי ההערות בכל פרק. כאן, משום מה, הספרור שוטף ולדעתי מכביד ותופס נפח מיותר. הגהה קפדנית יותר הייתה מיטיבה עם הספר.