"מבנה" הוא ספר דק יחסית, הכולל צמד נובלות משונות, מיוחדות ומופלאות. הראשונה נפתחת עם סנצ'ס, גבר בן חמישים שקונה בית קטן ובודד, סמוך למפגש בין שני נהרות. לא ברור אם הוא מעוניין להכיר אישה ולהקים משפחה, או להמשיך לגור בגפו. כך או כך, יום אחד פוקדים אותו שלושה עוברי אורח המבקשים דבר מה לאכול. סנצ'ס מזמין אותם ללון אצלו בתמורה לעזרה בשיפוץ המבנה ובהרחבתו, וכן בהעברת לפיד הדמות הראשית אל אחד האורחים. כלומר מרגע זה הוא הופך לדמות משנית ביותר.
אין אנו יודעים דבר על אודות הסיבה שבעטיה הגיע אותו אורח ש"משתלט" על הסיפור. הנתון היחיד שנמסר הוא שהיה במנוסה. מרגע זה הסיפור תופס תפנית מסחררת. הדמות המספרת מגוללת את סיפורו של המבנה יוצא הדופן. עוד ועוד אנשים ממשיכים להגיע, חלקם ממשיכים הלאה, רובם נשארים וממשיכים להרחיב אותו. עוברות שנים וקירות המבנה קמים וקורסים, במעין זיגזוג ארכיטקטוני ולולאתי שמאתגר את כוחות המכניקה ומזכיר במשהו את סיפור מגדל בבל.
"בשבועות הבאים, כבר בתור מנהל", מספר האורח, "נהגתי לעבור בכל חדרי הבית פעם ועוד פעם כדי ליצור לעצמי מפה ולו מנטלית של הבית, אבל הכול היה כל כך לא רגיל שהיה בלתי אפשרי לקלוט דבר ועוד פחות מזה לזכור אותו". הוא ניסה לערוך תרשים, אבל הבין מהר מאוד שלמרות שקידתו על כל פרט, הוא הפך מיד לחסר תועלת. "הבית השתנה מיום ליום. הוא התפשט, הנץ, לבלב, צמחו לו חדרים למעלה ובצדדים כפטריות אחרי הגשם, ומהר יותר ויותר".
בשלב מסוים מתקבצים יותר מדי אנשים, יותר מדי חדרים, יותר מדי מפלסים, יותר מדי מכל דבר. המנהל גם מגלה שישנו מנהל אחר הפועל במקביל לו. כמובן, נשאלת השאלה מדוע האנשים טורחים בכלל להגיע ולקחת חלק בפרויקט חסר התועלת. "הם רצו להיות חלק מחוויית היצירה. אחדים מעצם היותם מוזרים, אחרים בגלל הצורך, או סקרנות, או מאחר שהשיגו מקום היה מגוחך לא לנצל אותו כשרשימת ההמתנה ארוכה כל כך".
יותר מדי אנשים, יותר מדי חדרים, יותר מדי מפלסים בבית שלא מפסיק להיבנות. ברוך אלרון, "מגדל בבל", שמן על בד, 1997. מוצג בתערוכה "ישראל – אובדן התקווה והתקומה", מוזיאון הצייר משה קסטל, מעלה אדומים
סיפור שלא מפסיק להיכתב
ברגע שהאורחים הראשונים נכנסו, הריאליזם התנדף מהחלון. לכן אין הסבר מדוע הדמות הראשית מתעקשת להישאר במקום שלא טוב לה בו. לא ידוע ממה היא נסה, והאם הסיבה הזו עדיין רלוונטית אחרי כך וכך שנים. האם יש לה הורים, או שורש כלשהו במקום אחר. והיא רק מייצגת את כל שאר רבבות האורחים שמסרבים לעזוב.
אפשר לראות בנובלה הזו נונסנס אבסורדי אבל גם מעין מניפה של אלגוריות, שכל אחד יכול לבחור מה לראות בה ולהציע מגוון פירושים, שכולם יהיו נכונים ולא נכונים באותה מידה. האם הבית הוא משל על העולם שלנו בכלל, על העֵדֶר האנושי, על הטוב האנושי שעובר טרנספורמציה בתנאים נסיבתיים לא אידיאליים. האם הסוגיה המשמעותית היא בעצם השייכות החברתית, והאופן שבו האדם והמקום שהוא נמצא בו מעצבים זה את זה אחד את השני. או שמא מדובר דווקא במשמעות פשוטה, אנושית, שקשורה בבית: לפי נובלה זו, וגם לפי זו שאחריה, בית אינו המקום שאדם גר בו ומרגיש בו הכי טוב ונוח, שייך ובטוח, הכי עצמו; בית הוא מסע, הוא תהליך.
ואולי ביסיו דווקא רצה לערער ולחתור תחת מושג הבית הקלאסי, שבחלק ניכר מהמקרים נכפה על בני האדם, חונק אותם ומביית אותם, נוכח נסיבות קיומיות, משפחתיות וכלכליות. כך, הבית ב"המבנה" מערער קודם כול את הקונספציה של אינטימיות משפחתית, אפילו שבטית, ובמובן־מה מייתר את החוץ כי בשלב מסוים הוא הופך גם להיות החוץ, להיות כל העולם, להיות כמו בית מלון אדיר ממדים. בית, כמו סיפור שלא מפסיק להיכתב.
תאוריית העולמות המרובים
במובן מסוים, כך זה גם בנובלה השנייה. שם הדמות המרכזית היא חייל בצבא כלשהו שנמצא באזור בסין בשם פינג. "הצבא החל להתפרק ככל שהתקדם; רבים נהרגו בקרבות חסרי טעם, כי כשהסתיימו בניצחוננו לא ידענו מה לעשות בעיר המנוצחת ועזבנו אותה אחרי שהרסנו אותה". במהלך חופשה מהקרבות הוא הולך לתומו עד שמגיע לבית, שם הוא פוגש זקן סיני ומתאהב בבתו. לכאורה, כמו בנובלה הקודמת, התחלה ריאליסטית. עד שיום אחד בת הזקן שבה הביתה עם גבר אחר, צייר שתקן שמרבה בציורים ריאליסטיים. בשלב מסוים החייל חסר האונים, שהבין כי כבר איבד את אהובתו, מחליט להיכנס לתוך אחד הציורים של הצייר שהביס אותו, בלי שמץ קרב.
כפי שביסיו מתאר זאת, מדובר בהחלטה כמעט אלמנטרית. הוא פשוט עובר דרכו, כמו מדובר באוויר. מיד מתברר כי הציור הוא מעבר לגרסה נוספת וממשית של המציאות, שיוצרת פיצול גם בנפשו של מי שצופה בה. עם זאת, במקרה זה לא מדובר במחילת הארנב של אליסה, אלא, להבנתי, בפרשנות ספרותית נפלאה לתאוריית העולמות המרובים של יו אברט (1957), שבאה מתוך התייחסות לתופעות אקראיות של מכניקת הקוונטים.
התאוריה גורסת כי בכל תוצאה של כל אירוע או לכל בחירה בסיטואציה, היקום מתחלק לפי מספר התוצאות או הבחירות. משמע, קיים עולם שונה לכל תוצאה אפשרית. כל העולמות יהיו זהים עד לאותה נקודה, פרט לתוצאה של הבחירה שנעשתה באירוע, וכמובן פרט להשלכותיה בהמשך. מעין החתול של שרדינגר, שעצם הפעולה של הצופה מחוץ לקופסה קובעת אם הוא חי או מת, אבל עד אז הוא גם וגם. העניין הוא שכפי שאי אפשר להוכיח את התאוריה, כך גם אי אפשר להפריכה לגמרי מבחינה מדעית.
במובן מה, גם הקורא עצמו מכונן את הבחירה שלו, את היקום שבתוכו הוא קורא, כי נוכח הטקסט, גם על הקורא לקבל החלטות של משמעות ופרשנות; וכמובן, כל החלטה מובילה להתרחשות מסוימת, בעוד שקורא אחר החליט באותו צומת החלטה אחרת ולפיכך משלב מסוים קרא את הספר קצת אחרת.
כך או כך, הדובר של הסיפור, אחרי שצלל לתוך הציור, שהיה העתק מושלם כמעט של הנוף המציאותי, מוצא עצמו באותה מציאות, באותו נוף, רק ככל הנראה עם קפיצה קוונטית בזמן או במרחב. הוא מגיע לאותו בית, פוגש את אותן דמויות, כולל הצייר, וכמו לפני המעבר בציור הוא גם חייל במלחמה נצחית וחסרת פשר. וכמו שהאנטרופיה החלה למשול באותו בית אינסופי בנובלה הראשונה, כך היא מתחילה לסכסך את שאריות ההיגיון הבריא של הדובר בנובלה השנייה (וגם של הקורא במובן מה). גם כאן ביסיו עוסק בעצם בחידה בלתי פתירה, שהיא גם נגזרת של תיאוריית אברט והיקומים המקבילים. אם אכן יש אינספור יקומים מקבילים, מה זה אומר לגבי האני? הרי התודעה של האני היא ייחודית, היא לא קיימת במקביל במספר יקומים ומקומות, או בקרב מספר כפילים.
החייל של ביסיו, בניסיונו להבין את הממשי, מקבל את ההמחשה של החידה והוא נבעת: "בצאתי מהבית נתקלתי בפתח במישהו שנכנס ושללא ספק היה אני עצמי, מה שסימר את שערי, הוא נשא על זרועותיו, על זרועותיי, תריסרי ספרי קנים מאובקים… פתאום הבנתי שרק הוא מדבר. שהוא מדבר ואני אינני שם".בסופו של דבר, כדי למצוא מחדש את "האני" שלו, הוא שוב מצטרף לצבא, במעין תמרון ללא אויב, ללא יעד וגם ללא תכלית, ואינו משוכנע אם כבר חווה את אותה התרחשות, ואם כן האם בכלל הייתה בעבר, או שמא תתקיים בעתיד.
אין מרומז יותר מהבהירות
בראיון לעיתון הארגנטיני "לה קפיטל" אמר ביסיו כי הוא שואף להיות בהיר וברור בכתיבתו, וכי דבר אינו מרומז יותר מהבהירות. הוא דיבר גם על הריאליזם המטעה בכתיבה שלו ותיאר אותו כ"ריאליזם במנוסה, ריאליזם המטפטף כמו מים מבין האצבעות". עם זאת, תמיד התעקש שיצירתו תחמוק מתוויות וז'אנרים. לכן גם אי אפשר לקטלג אותו כ"ריאליזם פנטסטי", עיין ערך גבריאל גרסיה מארקס. דומה שהוא מרקד בין כל הז'אנרים כאוות נפשו, מדלג פנימה והחוצה (כמו מתוך ציור החוצץ בין מציאויות או ז'אנרים), ולא נשאר רגע אחד יותר מדי בשום "מבנה".
בניגוד לספריו האחרים שראו אור בעברית, אין ספק שספר זה הוא בעיקר מופע שכלתני, מעין קרקס אינטלקטואלי מרשים, ולאו דווקא רצון לספר משהו רגשי ועמוק יותר על האדם האינדיבידואל. אך הוא מהנה ועמוק לא פחות מהם. הוא קודם כול כתוב היטב. מהודק, משעשע, ואינו נוזל לאי־אילו פסיכולוגיזמים או תיאורים ארוכים. ואין בו, עלילתית, רגע אחד צפוי. דומה שכל דבר יכול לקרות בשורה הבאה.
יש המשווים את רוחו הפרועה וחסרת העכבות של ביסיו לסופר לטינו־אמריקני אחר, חוליו קורטסאר, במיוחד בספרו "בית תפוס" (וגם לרומן האדיר שלו "קלאס"), או לאי אילו ניסיונות מחשבתיים שאותם הפליא לנסח חורחה לואיס בורחס, בעיקר בקובץ "בדיונות". השוואות הן תמיד מוגבלות, והן יותר ניסיון של קוראים או מבקרים לסדר את הפרוע בתוך קונבנציות, לאו דווקא ז'אנרים, אלא כי קוגניטיבית אנו צריכים תמיד לדמות משהו למשהו.
לי, "מבנה" מזכיר במהותו את "השוטר השלישי" של פלאן אובריאן (הקיבוץ המאוחד, 2003) – סיפור שגם מתחיל בריאליזם, עם שוד שמסתבך. לאחריו אחד הגנבים מוטח לתוך עולם פראי, נטול חוקיות, שבו לכדור הארץ יש צורה של נקניקיה וזוגות אופניים מדברים במבטא אירי כבד – רשת של סתירות ואבסורדים שבסופו של דבר שומטים כל קרקע אפשרית תחת ההיגיון והופכים למופע אבסורד טוטאלי וחסר פשר של יותר מ־200 עמודים. ביסיו מצליח לעשות הרבה יותר במרחב הרבה יותר קטן.
