"חשוב מאוד לשים לב לכך שזהו זמן בלתי יציב באופן יוצא דופן במזרח התיכון", אמר מזכיר המדינה האמריקני לפני כשבוע. "לא ראינו מצב מסוכן כל כך כמו זה שאנו ניצבים מולו כעת לרוחב האזור, לפחות מאז 1973".
המילים החריפות של בלינקן מעידות על מידת הלחץ בממשל הדמוקרטי, שמוצא את עצמו תוקף מטרות של שלוחים איראניים בתימן, בעיראק ובסוריה. כשמפלס הלחץ בוושינגטון עולה, כדאי לשאול מה האמריקנים רוצים ואילו מנופים יש להם, משום שהזיעה הקרה האמריקנית מטפטפת בסוף גם עלינו.
נתחיל במה שלא יקרה, לצער ישראלים רבים: מלחמה אמריקנית נגד ציר הרשע. האמריקנים נמנעים לרוב מהפעלת כוח צבאי נגד מדינות. זו מדיניות שנחשבת לכישלון הן בקרב הדמוקרטים הן בקרב רוב הרפובליקנים. האמריקנים מסייעים לידידיהם, מטילים סנקציות על אויביהם, ומגיבים (די בחולשה) כשתוקפים אותם. פייסנות, הפעלת כוח רך, ובדלנות – אלו האפשרויות שאפשר לצפות להן מארה"ב בימינו.
עדיין, כמעצמת־על עולמית ובלעדית, האמריקנים שומרים היטב על האינטרסים שלהם גם בלי מלחמות ישירות. האמריקני הממוצע אולי בקושי מכיר את מפת העולם, אבל לוושינגטון יש יכולת השפעה דרמטית כמעט בכל נקודה על הגלובוס, והיא מתבטאת, בין השאר, בנוכחות צבאית ותמיכה כלכלית.
ישראל יכולה למשוך את החבל האמריקני רק עד גבול מסוים. אם יתקרב מדי לקרע, יבינו ישראלים רבים, ובאיחור, עד כמה אנו אחוזים בו
באזור המפרץ הפרסי, למשל, האמריקנים מחזיקים בסיסים צבאיים בכל המדינות למעט איראן: עיראק, כוויית, סעודיה, בחריין, האמירויות ועומאן. כלכלית, האמריקנים תומכים ישירות בעיראק, בירדן, במצרים, בפלסטינים, ובעוד מדינות רבות – כולל ישראל. האמריקנים משקיעים צבא וכסף רב כדי להרוויח יציבות אזורית, שמסייעת לוודאות יחסית בשוק האנרגיה, שימור אינטרסים כלכליים באזור, ויצירת קואליציות מול מדינות וגורמים עוינים, כמו איראן והחות'ים.
בתוך מערך האינטרסים האמריקני המסועף והמורכב הזה, ישראל זוכה למעמד מיוחד; מאז 1948 קיבלנו כ־40% מתקציב הסיוע הכולל במזרח התיכון וצפון אפריקה. מדובר במאות מיליארדי שקלים.
מה באשר להבדלי המדיניות בין דמוקרטים לרפובליקנים? ובכן, הדמוקרטים הרבה יותר רגישים לסוגיה הפלסטינית ונוטים יותר לפייסנות, אבל משני הצדדים לא יקבלו מצב שבו ישראל פוגעת לארה"ב באינטרסים אזוריים חשובים. אם טראמפ ייבחר, ויחשוב שממשלת ישראל פוגעת משמעותית באינטרסים אמריקניים באזור, בהחלט יכול להיות שנתגעגע לביידן.
מבחינת הדמוקרטים, זה בדיוק המצב היום. הם מראש לא אהבו את ממשלת הימין, וכעת האיראנים, חיזבאללה, החות'ים, קטאר ועוד, מגבירים את מפלס האלימות ובמקביל אומרים לאמריקנים שזו תגובה להתקפה הישראלית בעזה. כך, מבחינת הממשל, ישראל מערערת את יציבות האזור, והאמריקנים מותקפים בשל הגיבוי המדיני, הצבאי והכלכלי שהם מספקים לה.
הממשל רואה שהתמיכה בהמשך המלחמה עלולה לעלות לו ביוקר, מהפסד בבחירות, דרך התפרצות אלימות אזורית (כולל נגדו), ועד לניצוץ בחבית חומר הנפץ העולמית. לכן הם מחפשים מוצא של כבוד לישראל, בזמן שהם שמים דגש מרכזי על דה־אסקלציה מהירה, להרגעת הרוחות.
במרכז המערבולת הזו, ישראל מתעקשת להמשיך להילחם, ולא סתם, אלא להחזיק חזית מדממת גם מול סונים וגם מול שיעים. הדמוקרטים רואים בכך כפיות טובה, אחרי שנתנו גב מדיני במשך חודשים לפעולה חופשית נגד חמאס, עצרו באמצעות נושאות מטוסים מלחמה בצפון, סיפקו חימושים התקפיים והגנתיים, ומסייעים כלכלית. מנקודת מבטם הם שילמו מחירים פנימיים ובינלאומיים, וכעת, כשהם מבקשים להרגיע, ישראל מתעלמת מצורכיהם (ועוד בשנת בחירות).
מה יכול להיות מחיר העימות המתפתח מול הממשל? ובכן, קשה לחשוב על משפט מנותק מהמציאות יותר מאשר "ארה"ב צריכה את ישראל כמו שישראל צריכה את ארה"ב". אנו זקוקים לאמריקנים צבאית, אנו צריכים את השפעתם האזורית (כולל בסוגיית איראן), ואנו תלויים במנוף הגדול מכולם: הדומיננטיות האמריקנית בזירה הבינלאומית.
הכוח האמריקני הגלובלי עצום, כיאה למעצמת־על. למשל, האמריקנים יכולים להטיל סנקציות עולמיות על ההתיישבות, להכיר במדינה פלסטינית, או פשוט לא להטיל וטו על החלטות מועצת הביטחון של האו"ם נגדנו, שיכולה לכפות עלינו במחי הצבעה (לפי פרק 7 למגילת האו"ם) החלטה מחייבת להפסיק את המלחמה בעזה.
בתנאים האלה חייבים לשקול נזק מול תועלת. הפוליטיקאים שלנו נוהגים להסתיר זאת, אבל הם מבינים היטב שהסבלנות האמריקנית אוזלת, וגם אם זה כואב, חייבים להתחשב בכך. האמריקנים שידרו מספיק אותות להבהרת העניין – כך הרמזים בעניין ההתיישבות וההכרה במדינה הפלסטינית. לכן כדאי להיות מוכנים לעוד הפחתה בעוצמת הלחימה, שתלווה, כרגיל, בהעצמת הרטוריקה.
זה כמובן בעייתי ולא נעים. אבל במציאות הזו יש לישראל אפשרויות מוגבלות. התעלמות מהאינטרסים והבקשות האמריקניות תהיה טעות יקרה. גם אם השקפת העולם והמדיניות של המפלגה הדמוקרטית שגויות מיסודן, זה עדיין המצב. ישראל יכולה למשוך את החבל האמריקני רק עד גבול מסוים. אם יתקרב מדי לקרע, יבינו ישראלים רבים, מאוחר מדי, עד כמה אנו אחוזים בו. אילוצים מדיניים הם דבר ממשי מאוד, וביתר שאת כשהם מגיעים עם אילוצים צבאיים וכלכליים.
אומנם איננו שחקנים חופשיים לגמרי, אבל גם איננו חסרי אונים. אנו מדינה ריבונית, עם מעמד והשפעה גם בארה"ב. אבל אנחנו גם חלק מהקואליציה שארה"ב מובילה. האמריקנים מתחשבים בצרכינו ומסייעים, אבל מצפים למשחק קבוצתי מצידנו. זו לא ציפייה בלתי הוגנת, משום שבחשבון הכללי אנחנו מרוויחים מארה"ב הרבה יותר מאשר מפסידים. אז איננו "וסאלים", אבל יש לנו (כמו להרבה מדינות) צורך להתחשב במעצמה שמעבר לאטלנטי.
הלקח המרכזי מהמצב הזה הוא שהטעות הייתה שלנו, ובמקור. מי שחשב שיש שנה שלמה למבצע מתגלגל בעצימות גבוהה בעזה הפגין חוסר הבנה וחובבנות. מערך האינטרסים המורכב של ארה"ב באזור מייצר אילוץ ממשי, שחייבים להכיר בו. הוא מכתיב שעל ישראל לפעול – תחת כל ממשל – בהנחה שלוח הזמנים שלה מוגבל.
לכן עלינו להיות מוכנים, בזמן עימות, להכות מהר ובכל העוצמה במטרות האסטרטגיות ביותר של אויבינו. מוכנות כזו דורשת שמירה על מתח גבוה, תכנון מתעדכן, מודיעין שוטף, חשיבה אסטרטגית יצירתית, צבא גדול שמאומן בתכיפות, ותרגול תרחישים לא שגרתיים – כל מה שראשי המערכות הנוכחיים לא טובים בו. נקווה שמחליפיהם יפנימו את הלקח הזה.
