חיילי גדוד 9221 התפלצו לגלות את תוכן התרגיל שאליו זומנו לאחר 120 יום של שירות מילואים בגזרת אפרים שבשומרון. "גדוד המילואים שלנו נקרא אמש לתרגיל של פיקוד המרכז, במסגרתו תורגל תרחיש הזוי ומנותק של רצח וחטיפה של ערבים בידי מתיישבים והתפרעויות המוניות של תושבים יהודים נגד ערבים", כתבו הלוחמים במכתב שפרסמו. התרגיל כלל "ביום אויב" שבמסגרתו חיילים התחפשו למתנחלים.
הנמען של המכתב החריף שפרסמו היה הרמטכ"ל: "אנחנו המומים ומתביישים באירוע המביש הזה שאליו נקלענו ללא ידיעתנו. אנו מרגישים כי עשו בנו שימוש ציני ובזוי. אנו מתביישים בפני בני המשפחות שלנו שהשארנו בעורף ששומעים שבכך אנו עוסקים. אנו מתביישים בפני המתיישבים היקרים ומתביישים ברוח שהביאה את פיקוד המרכז לצאת לתרגיל".
המכתב כלל גם מסקנות אישיות: "התאכזבנו והתביישנו לגלות כי אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס היה בשטח ולא מנע את התרגיל המביש, ואף לקח חלק בפיקוד על המתרחש. חלק מחיילי הגדוד שלנו הם בני היישובים ביהודה ושומרון, ואנו מזועזעים מהסיטואציה שבפיקוד המרכז בחרו להעמיד אותנו בפניה. אנו רואים בתרחיש הזה שיתוף פעולה של הפיקוד עם עלילות הדם נגד תושבי יהודה ושומרון".
מה שהפך את התרגיל של פיקוד מרכז למשמעותי במיוחד הוא העיתוי שלו, כמה ימים לאחר פרסום הצו הנשיאותי של ביידן נגד "מתנחלים אלימים". צו נשיאותי – מכשיר דרקוני המדלג מעל מערכת המשפט הכפופה לחוק ולדיני הראיות – מופנה בדרך כלל נגד גורמים המזוהים עם "ציר הרשע", כמו משמרות המהפכה האיראניים, גופים הקשורים לממשל הרוסי, ארגוני טרור או תאגידים החשודים במימון טרור. הטלת הצו על "מתנחלים" היא איתות לקהילה הבינלאומית שממשלת ארה"ב רואה בהתנחלויות "איום על השלום העולמי" שאיננו נופל בחומרתו מזה המטילים שחקני ציר הרשע. על הרקע הזה, תרחישי האימים של פיקוד המרכז של צה"ל נפלו לידי האמריקנים כפרי בשל. אם מפקד פיקוד המרכז הישראלי רואה ב"מתנחלים הקיצוניים" איום שיש להתכונן מולו גם תוך כדי ניהול מלחמה קשה בשתי זירות, מה לנו כי נלין על ביידן.
"אני ג'וזף ביידן, נשיא ארצות הברית של אמריקה, מוצא שהמצב בגדה המערבית, הכולל רמות גבוהות של אלימות קיצונית של מתנחלים, עקירה כפויה של אנשים וכפרים והרס רכוש, מהווה איום רציני על השלום והביטחון של ישראל, הגדה המערבית והמזרח התיכון", כתב הנשיא בצו. יותר וואו מזה לא יכול להיות. "פעולות אלו מערערות את יעדי מדיניות החוץ של ארה"ב, לרבות פתרון שתי המדינות. פעולות אלו מהוות איום חריג ויוצא דופן על הביטחון הלאומי ומדיניות החוץ של ארה"ב".
אם פיקוד המרכז רואה ב"מתנחלים הקיצוניים" איום שיש להתכונן מולו גם תוך כדי ניהול מלחמה בשתי זירות, מה לנו כי נלין על ביידן
המילים פה חשובות. מבחינת ביידן, "אלימות המתנחלים" מסכנת את חזון שתי המדינות, אבל כל בר דעת מבין שלא ה"אלימות" מסכנת את החזון, אלא ההתיישבות החוקית ביהודה ושומרון. הנוסח הכוללני של הצו מחזק את הפרשנות הזו: אם הביטחון הלאומי של ארה"ב תלוי ב"יציבות בגדה המערבית", גם רשויות מקומיות או חברות בנייה ישראליות עשויות להיתפס כאיום, בעצם העובדה שהן מרחיבות את שטח ההתיישבות על חשבון השטח שהיה אמור להיכלל במדינה פלסטינית.
תוכן הצו מופנה בין היתר נגד "ישות, לרבות ישות ממשלתית, שעסקה באחת מהפעילויות המתוארות". הסיוע כולל "נתינת חסות או תמיכה כספית, חומרית או טכנולוגית". זהו מדרון חלקלק שבאחריתו גם משרדי ממשלה או שרי ממשלה עלולים למצוא את עצמם נתונים לסנקציות מהסוג שאיתו מתמודדים בכירי המשטר האיראני.
סמוך לפרסום הצו מטעם הבית הלבן, פרסמה הרשות לאכיפה פיננסית בארה"ב (FinCEN) מסמך המופנה למוסדות הפיננסיים האמריקניים ומורה להם לממש את הצו. כמו בצווים המבוססים על התקנות הבינלאומיות למניעת מימון טרור והלבנת הון, גם המסמך הזה כולל "דגלים אדומים" שנועדו לסייע למוסדות הפיננסיים לזהות "פעילות חשודה".
בין היתר מזהיר המסמך מפני "תשלומים לארגונים או קבוצות, לרבות ארגונים ללא כוונות רווח, המקושרים או היו מקושרים בעבר לקבוצות קיצוניות ואלימות בגדה", וגם "עסקאות הקשורות לעמותות הפועלות בתמיכה במתנחלים ישראלים קיצוניים אלימים בגדה המערבית". לא דרוש הרבה דמיון כדי להבין כיצד הגדרה זו יכולה בהמשך לכלול תנועות מיישבות, ארגונים העוסקים בגאולת קרקעות ביו"ש, ואולי אפילו סתם אזרחים הרוכשים דירה באזורי לב הארץ.
אגב, גם ציוד להגנה עצמית לאזרחים נכלל במסמך: "רכישות של ציוד צבאי טקטי המיועדות למשתמשי קצה ישראלים שאינם ממשלתיים בגדה המערבית". האם ההנחיה הזו תוביל לסגירתם של חנויות נשק, חנויות ציוד טקטי ומטווחים אזרחיים ביו"ש? ומה דינם של מטווחים בתוך הקו הירוק המוכרים אקדחים למתנחלים ("משתמשי קצה שאינם ממשלתיים")? הצו הזה יכול בקלות להפוך לאירוע המשתק את החיים האזרחיים ביהודה ושומרון, ומאיים על כל הגופים הכלכליים המשרתים אותם.
זהו צו מסוכן מאוד שכן הסיפור פה איננו קומץ פרחחי "תג מחיר", שהיקף הפעילות שלהם ממילא נמצא בדעיכה משמעותית בשנים האחרונות, אלא מערכה נגד ההתיישבות היהודית כולה בלב הארץ. ינון לוי, דוד חי חסדאי, שלום זיכרמן ועינן טנג'יל שחטפו את הצווים הם לא יותר מפיונים קטנים במשחק גדול, הרבה יותר גדול, ונוסח הצו של ביידן יותר מרומז לכיוון שאליו הוא חותר.
וכאן צריך לומר משהו על "ידידתה הגדולה של ישראל". ביידן רואה את עצמו כמי שמוביל סוג של מלחמה קרה נגד "ציר הרשע" הכולל את סין, רוסיה, איראן וזרועות הפרוקסי שלה. אלא שבמקום לתקוף את ראש הנחש בטהרן, הנשיא האמריקני משקיע את מרצו בשידולם של הסעודים להצטרף לצד שלו. מכיוון שהסעודים מציבים כתנאי הקמת מדינה פלסטינית, ואף הודיעו השבוע שאלמלא כן לא תיכון נורמליזציה, ביידן מנצל את התלות הישראלית בחימושים האמריקנים כדי לכפות מהלך שישביע את תיאבונם של הסעודים.
זה הגורם המרכזי לסכיזופרניה שממנה סובלת מדיניות החוץ האמריקנית: מצד אחד תמיכה מוסרית בלתי מסויגת בישראל במלחמתה בחמאס, מצד שני התעקשות על מדינה פלסטינית, שכל בר דעת מבין שזהו רעיון עוועים המבטיח רק דבר אחד – הטבעה של האזור כולו בדם ואש ותימרות עשן למשך שנים ארוכות קדימה.
מה שמאפשר לביידן ללחוץ במקביל גם על דוושת הגז וגם על הבלמים של המאמץ המלחמתי הישראלי הם חברי קבינט המלחמה גנץ ואיזנקוט, המשדרים הססנות וזגזוג נוסח "אִין וְלָאו וְרָפְיָא בִּידֵיהּ". זאת בניגוד לחברם גדעון סער, המנהיג היחיד ממפלגות המרכז המביע עמדה מוסרית בהירה ביחס לאיוולת שבהקמת מדינה פלסטינית.
התנהלות כוחנית
מכיוון שארה"ב מניעה את השוק העולמי בשפת מכונה בירוקרטית ענקית, כוחנית, עיוורת וערלת לב, הבנקים הישראליים פוחדים לחזור על הטעות שעשו בראשית שנות האלפיים עם האמנוֹת לאיסור הלבנת הון.
כזכור, בסוף המילניום הקודם התניעו האמריקנים שינוי גלובלי שהתבטא באמנות והסכמים בינלאומיים חדשים. אחדים מהם הם אמנת מועצת אירופה בדבר הלבנת הון (אמנת שטרסבורג, 1990), וכוח המשימה האירופי למלחמה בהלבנת הון (FATF). כדי להמחיש את רצינותם הגישו האמריקנים כתב אישום פלילי נגד בנק UPS השווייצרי, שהתמהמה מלאמץ את הכללים החדשים בטענה שהם לא תואמים את החוק הפנימי בשווייץ. הבנק ספג הפסדים כה כבדים שכל המערכת הבנקאית העולמית הבינה שלא כדאי לה לשחק עם הדוד סם, ויישרה קו.
כך פועלים האמריקנים גם עכשיו. הם יכולים לאיים על בנקים בניתוקם ממערכות בינלאומיות חשובות כמו מערכת הסוויפט, שימוש בכרטיסי אשראי כמו מאסטרקארד או ויזה, ואפילו להטיל איסור על שימוש בתוכנות אופיס של מיקרוסופט. שום גורם פיננסי לא רוצה להסתבך איתם, ולכן מיהרו בנק לאומי ובנק הדואר להקפיא את חשבונות המתנחלים.
כל זה מוביל להיבט המשפטי של הסוגיה. הצו האמריקני איננו חוקי בעליל, ואם לקרוא לילד בשמו: מדובר בטרור כלכלי שמדינה ריבונית לא יכולה להשלים עימו. נגד ארבעת המתנחלים שחטפו את הצו לא הוגשו כתבי אישום, לא הוצגו ראיות, וזכות הקניין החוקתית שלהם נפגעה אנושות בלי דין ובלי דיין. לא יהיה מופרך לגלות שה"ראיות" נגדם מבוססות על גזרי עיתונות או פרסומים חד־צדדיים של ארגוני שמאל קיצוני.
ישראל מחויבת לדין הבינלאומי וספר החוקים הישראלי כולל את "חוק אכיפת פסקי חוץ". החוק מגדיר תנאים שבהם בית המשפט הישראלי יכבד פסקי דין של ערכאות זרות וייתן להם תוקף של פסק דין מקומי. סעיף 2 לחוק קובע במפורש כי "לא ייאכף בישראל פסק חוץ אלא לפי חוק זה", ולמותר לציין ששום תנאי מהתנאים המנויים בחוק לא מתקיים במקרה הנוכחי: לא מדובר בפסק דין, הוא לא ניתן בערכאה שיפוטית, לא נוהל הליך מלא ול"מורשעים" לא ניתן יומם להתגונן בבית המשפט. בנוסף, אין שום אמנה או מנהג בינלאומי היכולים להצדיק משפטית צעד דרקוני כזה.
בנוסף, "עקרון המשלימות" של המשפט הבינלאומי קובע שהתערבות בענייניה של מדינה אחרת אפשרית רק כאשר המדינה לא עושה דין עם העבריינים שלה. הצו של ביידן רומס את הכלל הזה, שכן אין בו כל ראיה שישראל נמנעה מלפעול ב"מיצוי הדין" עם המתנחלים החשודים בפשעי מלחמה.
אם המדינה כמדינה לא נחלצת להגן על אזרחיה, טוב יעשו הנפגעים אם יתקפו את ההחלטה בבית המשפט, גם באמצעות תביעת נזיקין גדולה נגד בנק לאומי ובנק הדואר שהקפיאו את חשבונותיהם – תביעה שתחייב את היועמ"שית להתערב ולתת דין וחשבון, וגם באמצעות תקיפת הצו בערכאות אמריקניות.
