זה מתחיל בביט מקפיץ, טרנס מחריש אוזניים וממכר. לא משהו להאזין לו כשאתה סוחב שפעת קשה. לא משהו שהצלחתי לצפות בו בלי שפעת קשה. חודשיים עברו מאז צאת הסרט "NOVA#" ועד שהתיישבתי להסתכל לטבח בעיניים. 367 נרצחים, 34 חטופים. המון פנים ושמות ואפס יכולת להכיל.
אמא אומרת שהשפעת היא בגלל המצב. אני אומרת שמה פתאום, כולם סביבי חולים ונדבקים בטירוף. "כן", היא אומרת, "זה המצב". והמצב הזה התחיל כמו ריאליטי מהגיהנום. זה דור שלא נדרש ל"סטורי של אווה" כדי להיחשף לעומק הרשע והזוועה. הכול היה כאן איתנו בחסות הדיגיטליזציה, בסרטונים ובשיחות מוקלטות של נפגעי שבעה באוקטובר. היוצר הדוקומנטרי דן פאר אסף כמה מהם, הצליב זמנים ומקומות, והפיק מכל אלה סרט תיעודי בן 54 דקות. ללא הנחיה קולית, כמעט ללא מגע, רק האירועים נטו: הסרטונים שצילמו המבלים, ושיחות הטלפון שלהם עם אבא ואמא, מונגשים לצופים נקיים מכל פרשנות או הסברה.
כבר כשאתה רואה את הריקודים המתמסרים של מסיבת הטבע, הבטן מתחילה להתכווץ בחרדה: מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו; מי במים ומי באש, מי בחרב וכולם־כולם בחיה. ואז מתחיל ירי טילים, ומפסיקה המסיבה. פניקה חצי מחויכת של צבע אדום בלי מרחב מוגן מספק ועם ראות הרבה יותר מדי טובה. אחר כך מגיעים הקולות בערבית וההבנה שיש חדירה. ואז מתחילים הטלפונים הביתה, והפקק הענק ביציאה מהחניון, והריצה המטורפת, וההלם מהירי ומכמות הגופות, והחטיפות, והצעקות והקללות, וההיסטריה, והשתיקה. כי פתאום שתיקה. שעות של הסתתרות דוממת – מתחת לעץ, במיגונית שהופכת למלכודת מוות, במכולת אשפה.
מישהו ממלמל שמע ישראל ומוסיף: "א־לוהים, שייגמר כבר". מישהי גאה לספר שהיא מצליחה להתנתק מהאירוע ובוחרת להישאר שלווה עם עצמה. והרעות שם כגל אפל עוברת, מחברת זרים ומכרים שמרגיעים זה את זה. מעודדים לרוץ כדי להינצל, מסמנים בהמשך לשמור על השקט, לשלוח הודעות אהבה למשפחות.
בין קולות הירי לקולות האימה אני קמה להביא משהו, עומדת מסוחררת בחסות השפעת הלאומית, לא זוכרת למה קמתי. אין לי מה להביא מהמטבח ולא מהחדר, אין לי איך לעזור. אמא אומרת שלא טוב לראות הכול, אבל איך אפשר להבטיח לזכור ולא לשכוח את מה שלא יודעים? ואיך אפשר לתת רק לקהי החושים לכתוב את טיוטת דברי הימים?
הילדים של כולנו
זאת כאילו לא המסיבה שלנו, אבל לגמרי כן. אותו סגנון התכתבות עם הילדים, אותה שפה. אותו טון מצוקה מוכר מאיזו דרמת חיים קטנה או סתם מצב רוח רע. אותן מילות הרגעה. ולמי אכפת אם זה נשלח מתוך מסיבת טבע או משיעור באוניברסיטה, מביקור בכותל או מהצגה בהבימה. אלה הילדים שלנו, המשפחה המאוד מורחבת שאנחנו אוהבים בלי להכיר, בלי לזכור את השמות. אנשים שלנו שחגגו את שלהי הקיץ שהיה ואיננו, עד שעל הנגב ירד ליל סתיו והצית כוכבים ובתים ובני אדם.
בתוך כאב הנרצחים והחטופים והשורדים שרק החלו את מסע שרידותם, צורבים בצופה גם סרטוני המרצחים. מצלמים עצמם דוהרים קדימה בשחור, בצהלת טרור, בשמחת עניים – עניי דעת ודלי אנושיות. מברכים זה את זה מטנדר לאופנוע על פגיעה ישירה בקיבוצניק, מורים לצעיר מהוסס לזרוק גופת אישה (מטושטשת) הצידה ולהמשיך הלאה במסע הרג ההמונים. "שאלפים ילכו בשביל האסלאם! שעשרת אלפים ילכו בשביל האסלאם!", הם צועקים בשם א־לוהים גדול. מחללים את שם הא־לוהים האחד, זורעים מוות בשם מי שציווה לבחור בחיים.
אחר כך שוב בא השקט. לוחמים מגיעים לחניון שהפך מוכר כל כך. שצעדתי בו כשחפצי המבלים עוד היו זרוקים שם – אוהלים הפוכים, שקית בייגלה שפוכה, בקבוק מים שננטש באמצע שלוק, קרם הגנה שטרם נמרח מחדש ואמבולנס שרוף על יושביו. אחד מאנשי כוחות הביטחון עובר בין כל אלה, צועק לפצועים להשמיע קול, נחשף לעוד ועוד גופות. והקריאות הופכות לתחינה. שמישהו, בבקשה שמישהו יענה. שיהיה את מי להציל.
מקום לכאב
בני המשפחה של נרצחי נובה נותרו עם שאלות קולקטיביות קשות וללא מענה. רבים מהם לא יודעים כיצד נהרג יקירם והיכן נמצאה גופתו. רובם שמעו על מות אהובי ליבם אחרי חיפוש קדחתני שנמשך ימים ארוכים וקשים. השבוע הם באו להשמיע בפני הוועדה לביטחון לאומי של הכנסת את מצוקתם, את היותם תלושים בתוך מערכת שרגילה לעבוד בדפוסים אחרים.
מתקפת הטרור הייתה אירוע יוצא דופן. בתוכו, הטבח בחניון רעים היה יוצא דופן בפני עצמו. משפחות הנרצחים שם לא שייכות לקהילה מאוגדת. אין להן מועצה מקומית או עירייה משותפת שמפעילה מחלקת רווחה עם הפנים לאזרח. יקיריהן לא נפלו יחד באסון לוחמים, שבעקבותיו מקבלות המשפחות ליווי צה"לי, ולא בפיגוע שהמדינה יודעת לתת לו יחס ממוקד. המשפחות הללו הן חלק מאירוע גדול, גדול עד כדי כך שהן מצויות בו בתלישות איומה.
"לאנשי הפסטיבל שנפגעו בשבעה באוקטובר ולבני משפחותיהם לא נתנו די מענה", אמר יו"ר הוועדה לביטחון לאומי, ח"כ צביקה פוגל (עוצמה יהודית), אחרי ששמע את הדברים הקשים והכואבים. הוא הבטיח שהוועדה תמליץ למנות למשפחות גורם רשמי מלווה, ולהראות ש"למדינה הזאת יש גם לב ולא רק כסף". לא רק הגורם הרשמי, גם אנחנו נדרשים להתאמץ מול אלה שאינם מפונים למלון אחד, אינם מתייחדים עם יקיריהם בחלקה צבאית אחת. מאות משפחות פזורות בינינו באבל אישי ומידבק כמו שפעת לאומית, שהדרך היחידה להחלים ממנה היא בחסינות עדר, בחיבוק אוהב של משפחה מורחבת מאוד, בחוסן לאומי.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
