בביקור בארכיון צה"ל לפני מספר חודשים, רגע לפני המלחמה, נתקלתי במקרה בכרזה בת 76 שנה. מרכז אגודת ישראל קורא בה "לכל צעירי עמנו מבין כל חוגי היישוב החרדי בירושלים לבוא להתייצב איש איש על משמרתו ועל תפקידו, להגן על נפש ורכוש". כלומר, להתגייס ולשרת באחת היחידות שהקים צה"ל במיוחד לחרדים. הרקע הוא מלחמת השחרור ו"השתוללות הדמים" שבה פתחו "צוררים אשר אמרו לכו ונכחידם", כלשון הכרוז.
המודעה הישנה נראתה כמו מדע בדיוני גם לפני "השתוללות הדמים" של 7 באוקטובר, ודאי בארבעת החודשים שחלפו מאז, כשההנהגה החרדית הנוכחית, מגדול הרבנים ועד אחרון הח"כים, נחשפת בקלונה המוסרי. איפה הם ואיפה "אגודה" מודל 1948, שבמכתב אחר מאותה תקופה לא חסכה שבטה מהצעירים החרדים: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? אגודת ישראל תפעל בכל חומר האחריות כדי להוקיע את ההשתמטות בכל צורה שהיא".
עכשיו עת מלחמה ודווקא משום כך קשה לעסוק במחלוקות פנימיות, גם אם המחלוקת המסוימת הזו, סביב הפטור הנצחי שמקבלים (ולוקחים) החרדים משירות, רלוונטית לימי המלחמה ולכמיהה לערבות הדדית ולאחדות שאינן רק סיסמאות. נוכח מחיר הדמים הכואב יש דברים שעומדים על קצה הלשון, ואולי נשמור אותם ליום אחר.
ובכל זאת, אין מתאים יותר מהזמן הזה להישיר מבט אל הקונספציות, וסביב גיוס החרדים יש צרור קונספציות. החרדים לא מתגייסים היום, גם לא מחר. המלחמה משפיעה כנראה במידה מסוימת, כי אכן יש גל פטריוטי ויש גילויי התנדבות, אבל המפנה רחוק. החומות לא נפלו, ויש מי שדואגים לעבות אותן גם בזמן מלחמה.
רבים מתרשמים, בצדק, מסיפורו של חסיד גור שהוא גם קצין ודוקטור ומתכנן להביא עוד חרדים לשירות משמעותי, אבל בימים אלה ראוי לשוחח ברצינות גם עם בחורי ישיבות חרדיות שעבורם לא השתנה דבר ב־7 באוקטובר. הם הרוב. על פי סקרים שנעשו במלחמה, רוב החרדים סבורים שתפקידם של אלה, שבני גילם נלחמים בחאן־יונס, הוא להישאר בישיבות.
המאמץ נכשל והוכשל
קונספציה רווחת בתחום הזה גורסת שהכול תלוי בצה"ל שלא עשה מספיק; שלא התאים מסלולים; שאם רק ישחק נכון בקלפֵי התהליכים בחברה החרדית, יבוא לציון גואל; שאם רק יקים "צבא חרדי" במודל ההודי (כפי שהציע כאן פרופ' יובל אלבשן), תיפתר מחלוקת בת 76 שנה.
מבלי להסיר אחריות מצה"ל, גם זו קונספציה שגויה, שחוזרת על עצמה כמעט בכל ריאיון בנושא. אם כבר, הכדור נמצא בידי הממשלות והפוליטיקאים, ואלה עושים מאמץ מרשים להנציח את ההשתמטות (מילה שחדלה להיות תקינה פוליטית, הן בימין והן בשמאל). למשל בתקצוב ישיבות לבחורים שכבר לא לומדים, העיקר שלא יתגייסו; או בכוונתה המוצהרת של הקואליציה – שכנראה כבר לא תמומש על אף תמיכת מפלגת הציונות הדתית – לחוקק את חוק יסוד לימוד תורה, החותר תחת הצבא. והשיא הגרוטסקי, בתוכנית הצבא שהוצגה השבוע להאריך משמעותית את השירות למשרתים, בעוד המשתמטים ימשיכו להשתמט.
הכדור נמצא גם בידי החרדים עצמם. כבר שנים רבות שצה"ל משקיע משאבים רבים בגיוס חרדים, ולא רק טועה בנושא הזה, ועדיין הפרויקט נכשל ומוכשל שוב ושוב. הוא גם ימשיך להיכשל, כל עוד הממשלות לא יעסקו בעניין באופן עקבי וכל עוד הציבור החרדי לא ידבר אמת, בעיקר עם עצמו, בקשר לרעיון של "תורתו אומנותו".
אם נדלג על תש"ח ועל עוד ניסיונות שילוב מוקדמים, עברו כבר 25 שנה מאז החל המאמץ הנוכחי לאפשר שירות חרדים, מאמץ גדול עם השלכות גדולות – פוליטיות, משפטיות, חברתיות ותקציביות. צה"ל מזמין חרדים להתגייס כחרדים ולהשתחרר כחרדים, עם מחנות ללא נשים, מזון בכשרות מהודרת, שיעורי תורה קבועים והכשרה מקצועית, על חשבון הצבא ולקראת האזרחות.
זה שנים אחדות, באופן די יציב, נענים מדי שנה להזמנה רק כ־1,200 גברים שהצבא מחשיב חרדים (רבים מהם חרדים לשעבר או על הרצף). זוהי ירידה עקבית מאז השיא של 2015 (2,145 איש), ואליה יש לצרף את הצניחה החדה במספר המצטרפים למסלולי השירות הלאומי־אזרחי: רק 480 חרדים התנדבו ב־2022, פחות ממחצית מאשר ב־2011.
בשורה התחתונה, בחישוב גס אבל נדיב, אם מצרפים יחד את כלל החרדים המשרתים בפועל בהתאם לאורך שירותם (צבא ושירות אזרחי), ומשווים אותם לכ־63 אלף הבחורים והאברכים שנמצאים בשלב ה"דיחוי" (פטורי גיוס בגיל הגיוס, 18־26), עולה שפחות מ־9% מהחרדים משרתים. אם מחשבים רק חיילים, הנתון הוא כ־5.5%.
ההתחלה נראתה טוב עם פלוגת הנח"ל החרדי, שתפחה לגדוד, שבתורו הסתפח לחטיבת כפיר ונקרא "נצח יהודה". לוחמי הגדוד, כמו הרבנים שנתנו לו חסות, נאלצו לספוג רפש מצד קנאים חרדים, עד שאפילו הם הבינו שחבל על המאמץ. עדיף להתעלם, כפי שעשה בעקביות המיינסטרים החרדי.
למעשה, הצבא פתר לחרדים בעיה כפולה – גם אסף אליו נוער שנפלט מהמסגרות החרדיות וגם ספר אותו כחרדי, מה שהקל קצת את הלחץ המשפטי והפוליטי בסוגיית הגיוס. הרי חלק גדול מהמתגייסים לא ייחשבו כחרדים במוסדות חרדיים מרכזיים, אבל עבור המדינה הם חרדים על מלא. העיקר הסיפור – יש חרדים שמתגייסים, לא חשוב שאליהם מסתפחים גם המוני סרוגים תורניים שנמשכו למסגרת נפרדת יותר מזו שמציע ההסדר.
באותו אופן נפתחו בהמשך פלוגות ייעודיות לחרדים בצנחנים (ח"ץ) ובגבעתי (תומר), פלוגות מצוינות מבצעית עם סימני שאלה בתחומים אחרים. חלק מהבחורים התגייסו לאחר שכבר התרחקו מאורח החיים החרדי שעליו הצהירו ושאותו הצבא מתעקש להבטיח. בשל זרם המתגייסים הנמוך, הצבא שקל ב־2023 לעצור את הגיוס לתומר לקראת סגירתו. יש לקוות שלפחות זה נמנע לעת עתה.
המושג "תורתו אומנותו" רווי עמימות והונאה עצמית. לפי סקרים, 70% מהחרדים סבורים כי מי שאינו לומד צריך להתגייס. בפועל, זוהי אמירה שאין ריקה ממנה
אבל גם במלחמה, מצב היחידות הלוחמות החרדיות לא מזהיר: רק 188 איש התייצבו לגיוס דצמבר, פחות מהיעד הצנוע ממילא שהוצב באכ"א (כ־230) והרבה פחות ממה שניתן היה לצפות על רקע נחשולי המוטיבציה בכלל המגזרים. הגיוס ליחידות הקרביות חשוב לאין שיעור מגיוס המבוגרים לטירונות "שלב ב'", שזכה לחשיפה ציבורית גדולה בימי המלחמה, עם כתבות טלוויזיה, ביקור חגיגי של ראש הממשלה ותיאורים בתקשורת כאילו מדובר ב"מהפכה". אל תעצרו את נשימתכם, המהפכה עדיין רחוקה.
באופן מפתיע, גם תוכניות שח"ר (שילוב חרדים) במקצועות טכנולוגיים בחילות האוויר והמודיעין, שהוקמו עבור חרדים מבוגרים יותר, כאלה שכבר עשו שנים בישיבה והתחתנו, כלומר לא חוששים לשידוך, לא נחלו הצלחה. המסלולים האלה התחילו טוב, ואז משום מה נבלמו.
בחזרה אל הרב שך
אז מדוע המיזם לא ממריא ואף ממשיך לסגת? דוברים חרדים מצביעים על שתי סיבות עיקריות. האחת פוליטית, ולפיה חוק הגיוס של ממשלת נתניהו־לפיד מ־2014 גרם לנסיגה, שלא ברור מדוע היא נמשכה גם כשהוא בוטל ב־2015, עם חזרת המפלגות החרדיות לממשלה. השנייה דתית – דיווחים מקומיים על הפרה של הוראות הצבא ביחס לשירות חרדים, הימצאות חיילות בבסיסי היחידות ועוד.
בצה"ל משוכנעים שאפשר לשנות את המגמה ולהגיע לקבוצות נוספות, תורניות יותר, מליבת החברה החרדית – כאלה שלומדים בישיבה רק חלק מהיום, או מבוגרים יותר שכבר לא לומדים ומחפשים את דרכם. הצבא מסמן אותם וכרגיל מוכן להוריד עבורם את הירח, רק שיתגייסו. על הפרק עוד מסלולים טכנולוגיים, מסלול הסדר חרדי ומה לא.
אלא שכל הרעיונות היצירתיים וכל הביקורת על המסלולים הקיימים, הם בגדר טקטיקה. הצבא ימשיך לספור כישלונות כל עוד האסטרטגיה הממשלתית היא החלשת הגיוס החרדי, והאסטרטגיה החרדית היא עמימות והונאה עצמית ביחס למושג "תורתו אומנותו".
סקר שערך מכון "אסקריא" בתקופת המלחמה בקרב הציבור החרדי, גילה ש־70% סבורים כי מי שלא לומד תורה ראוי שיתרום בשירות צבאי או אזרחי. היו כלי תקשורת שראו בכך כותרת, אבל למעשה זו אמירה שאין ריקה ממנה. איך מגדירים מי שלא לומד תורה? האם חצי יום נחשב "תורתו אומנותו"? ושעתיים ביום? ושעתיים בשבוע? האם הורים לילד שכבר לא כל כך לומד, נמצאים בהכחשה או מיישירים מבט אל קונספציה חרדית יסודית?
זהו פער – ברמת הפרט, המשפחה, הישיבה והקהילה – הדורש להודות בכך שיש נערים שכבר לא יממשו את חזון "תורתם אומנותם", גם בלי להיחשב כישלון.
לא צריך להרחיק עד לכרזה העוצמתית של אגודת ישראל ב־1948, שהבינה את גודל השעה ושאלה "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה". מספיק ללכת אחורה למנהיג הליטאי של שנות השבעים והשמונים, הרב אלעזר מנחם שך, שגם היה ראש ישיבת פוניבז'. הוא זה שהתווה את המשוואה "מי שלא לומד שיתגייס", הוא זה שראה במעמד "תורתו אומנותו" מעמד מחייב, ויש שאומרים שהוא באמת התכוון לזה.
קונספציה חדשה, על רקע המלחמה, היא שעל הציבור החרדי עוברת מהפכה ביחסו לצבא. הדיבורים על כך משקפים משאת נפש, שבאמת "ביחד ננצח", כולנו, אף שלא תמיד זהו תיאור מצב נאמן.
וכדרכן של קונספציות, הן סובבות במעגל פנימי המתחזק את עצמו. אנחנו – התקשורת, חלקים מהציבור הכללי – מעדיפים לראות תמונה פשוטה שבה ינקי דרעי מתועד על מדים (לעשרה ימים שלמים!), ולא את זו המאתגרת, המתבטאת בגישה הברורה של ראשי הישיבות וההנהגה הרשמית, שמבחינתם זה הזמן דווקא להעמיק את התפיסה החרדית. "חס ושלום", אמר המנהיג הליטאי הרב דוב לנדו בתשובה לשאלה אם בני הישיבות החרדיות יואילו לפחות לבקר פצועי מלחמה או לחלוק כבוד לנופלים בהלוויות. בשיחה המתועדת שעוררה הדים רבים, הרב גם הבהיר לבן שיחו לובש המדים, ארז אשל, כי בחלוקת העבודה בינו ובין תלמידי הישיבות "אתה המוגן, לא המגן".
כל זה לא נועד לגרוע דבר מערך ההתעוררות אצל חרדים רבים, שמגויסים ותורמים ומתנדבים בזק"א, וגם לא לגרוע מההחלטה הטובה של ינקי דרעי ושל מאות אחרים להתגייס לשירות "שלב ב'" עם הכנה למילואים. אלא שצריך להיזהר משיח ה"מהפכה במגזר" שמורגש יותר באולפנים, בעיתונות הכללית ובקרב צייצני רשת X, ופחות בעיתונות החרדית או ברחוב החרדי. לא כל החרדים שמעו על השיח הזה. אחרי המלחמה, שיח השירות – לאו דווקא הצבאי – חייב לגלוש גם אל הרחוב החרדי, גם אם ההנהגה הרשמית רחוקה מלקלוט את גודל השעה.
