אביטל האילם מוצא מילים רבות. הוא רק לא מבטא אותן בפיו. הילד־נער־בחור הזה, שגדל בקיבוץ קטן בנגב, אינו מדבר אלא רק מְאָאֵא, דהיינו משמיע תנועות בעיצור א', מחווה בסימני גוף וכותב פתקים. כך מקטנותו; או, כפי שאביו אהרן מקפיד לומר, הוא אילם עוד מלפני שהוא נולד, כי הרי גם אז לא דיבר. אימו נהרגה בתאונת דרכים כשהיה כבן שמונה.
מאורע מסוים, טראומטי למדי, החזיר לפיו את הדיבור בשנות העשרים לחייו, אך הוא נותר נוטה לשתקנות. הרומן מסופר כביכול בפיו, במסגרת שיחה ארוכה שלו עם בתו. היא, תלמידת פסיכולוגיה, מצליחה לראשונה לדובב אותו על עברו.
האילמות הייתה מקור חולשה אך גם מקור כוח. הוא "חוצב את דרכו כחללית מהופכת שטסה שקטה בחלל יציב של פטפוטים" (עמ' 92). יש יתרונות לכך שלא מצפים ממך להגיב. דרך אילמותו התוודע מקרוב לשלל טיפוסים וצבר הרפתקאות בין־אישיות המתקרבות במוזרותן להוויות הדמיון המפותח שלו עצמו. עצם החריגות שלו תרמה לפיתוח דמיון זה. כאן נמצאים גם כמה מהיתרונות הגדולים של הרומן שלפנינו: הדמיון, כושר האבחנה וכושר התיאור והדימוי.
דמיונו של אביטל רואה למשל את מערכי הירח והכוכבים והעננים שבחלון כזירת התרחשות תיאטרלית. הוא מרבה להפליג לעולם האותיות והמספרים, המקבלים אצלו צורה, חיים ופרצוף. ניכרת כאן היותו של המחבר חוקר מחשבת ישראל. בסיפור, כושר הדמיון המופלג מיוחס גם לאביו, אדם חריג אף הוא בדרך אחרת, פגוע, פרזיט בעיני חברי הקיבוץ מאז מַעֲבָרו מניהול הרפת לניהול ספריית הקיבוץ. הנה קטע מייצג, סמוך לתחילת הספר, המראה מאין נחל הנער אביטל את שירו:
כל הקיבוץ גידל אותי, האכיל, לימד, חינך, הוציא החוצה להתרוצץ. אבל אבא היה זה שטבע את דמותי. כל הקיבוץ פרש לפניי תפאורה רחבה, עשירה ומלאת אור, ובתוכה קבע את סדר יומי מבוקר ועד ליל, ואבא חשף לי טפח ממה שמצוי מאחורי הפרגוד. בסתיו, למשל, היו לוקחים אותנו לראות את קטיף הכותנה עם הקוטפת, איך היא בולעת לאט לאט את השורות הלבנות הרכות, ואבא אמר לי ששִמקה, שנוהג על הקוטפת, ישן בִפנים וחולם שהוא כושי. או שעזרנו לגדולים להכין את כתובות האש לקראת יום ההולדת לקיבוץ, ואבא סיפר לי שהעשן שלהן יעלה למעלה ויצבע את העננים בשחור. כך סיפק הקיבוץ לדמיוני חזון של תמונה אחידה ושלמה, ואבא פיזר לפניי פירורים פירורים של פרטים קטנים, שאומרים דרשני ואינם מצטרפים זה לזה (עמ' 23).
במידת־מה נכון המשפט האחרון גם לעלילת הרומן. היא מתראה כ"חזון של תמונה אחידה ושלמה", אך עשויה בעצם "פירורים פירורים של פרטים קטנים שאומרים דרשני". האירועים משתרשרים בה לאו דווקא בכיווניות ברורה, והמתח העיקרי שהקורא מצפה שייפתר, הלא הוא השאלה "למה נהייתי אילם", מותז בסוף הספר בפרצופו כבלתי פתיר ברמה הריאלית. הוא נשאר פתוח לפרשנותו הפסיכולוגית של הקורא ולמידת האמון שהוא נותן בדבריהן של דמויות מסוימות.
אילון אידלשטיין משתעשע בדמויותיו, נוגע בלי הרף בעולמות של רוח וסף־קסם, ומהתל מעט בקוראיו. הוא עצמו מבצבץ בו מפעם לפעם ברמזים לשמו: בהתעסקותו של הגיבור באות א', בשמה של הבת אילה המכונה בפי אביה אילונת, ובהופעת אורח של הספר "אדלשטיין נגד הזמן" מאת רות בונדי. גם הרקע הקיבוצניקי משותף לו ולגיבור, ומי יודע מה עוד. וכמו השם גם המהויות. כזה הוא אופיו של הספר, המבקש קריאה איטית וערנית, קריאה האוספת פירורים פירורים ודורשת בהם.
